Lost and Delirious

נפרדנו לפני שנה. התגברתי על זה דיי מהר, בעיקר בגלל שלא באמת היינו ביחד.

גם כשהיינו ביחד - זה לא היה אמיתי, כל הזמן התחמקת ממני, לא רצית.

לא זכיתי אפילו לנשיקה הראשונה שלי. 

אולי זה טוב, כי בסופו של דבר אני רוצה שהיא תהיה עם מישהי שבאמת מרגישה אליי משהו,
שאני לא סתם ניסוי בשבילה. חשבתי שאני אחייה לבד את שארית החיים שלי. זה יכול להתאים לי:

אף אחד לא נמשך לאנשים שונים

אף אחד לא אוהב אנשים "מוזרים" כמוני

ואני תמיד מפחד להתחיל שיחות עם אנשים, כי הדימוי העצמי שלי יותר נמוך מהגיהינום.

זה נשמע מתאים! אבל זה לא.

אני רוצה מישהי שתוכל לסמוך עליי, מישהי שאני אוכל לסמוך עליה,

מישהי שתהיה כנה איתי, שלא תלך להשתכר ולצפות שאני מיד אטפל בה.

אולי אפילו לא כבת זוג.

אולי סתם חברה טובה.

אבל.. כמו שאני מכיר את עצמי - 

אני בטח אשאר סגור בחדר, בלילה לפני השינה אני אשבע שמחר אני אעשה ריצה, 

אבל אני לא אעשה אותה. אני אשבע שאני אוכל בריא יותר, אבל לא אעשה את זה.

כי מה הטעם?

אני שונא אותי, אז למה שאחרים יאהבו אותי?

מכירים את זה שאתם מגיעים לקצה של תקופה בחיים שלכם, מרגישים שהיא עומדת להיגמר, אבל פשוט

אי אפשר לראות את הסוף?

זה המצב שלי.

אני רק רוצה להבהיר: זה לא פוסט התאבדותי, אין לי שום כוונה לעשות דבר שכזה או קרוב לזה. 

אני פשוט לא יכול להמשיך הלאה כמו שצריך. אני באמת מנסה, אבל אני לא מצליח. כבר אין לי

את הכוח הזה להמשיך ללמוד, לנסות, להצליח, לא להבריז משיעורים. כי הסוף נראה כל כך קרוב, 

אבל הוא לא מגיע.

אני ממש עומד על קצה הצוק, רואה את המים הכחולים העמוקים ורוצה לקפוץ אליהם אבל אסור לי.

כי זה עוד לא הסוף, עוד לא נגמר.

כל יום מרגיש כמו שבוע וכל רגע שחולף תמיד כל כך לחוץ.

למה צריך את השנה הכל כך מיותרת הזו?

למה אני צריך לדחות הכל כל הזמן?

ואיך אני אמור לטפל בחוסר היעילות הזו? 

לעזאזל עם הכל.