דֵעַ-א-קטואליה: חץ או פרח

45

השבוע דיברו רבות על נפתלי בנט, על הצלחתו המטאורית בהדחת זבולון אורלב, ההצלחה בסקרים (שדרך אגב אני לא מאמין בהם עד לתוצאות יום הבחירות) ועל ביבי שמפחד שיגנוב ממנו קולות. ממש לא בא לי להתייחס להייטקיסט החייכן הזה שמייצג מצויין את נוער הגבעות, ובאמת לא מעניינים אותי פחדיו של ביבי. אבל יש לי שאלה גדולה. מאין בא המימון לקמפיין המתוקשר של בנט בשלטי חוצות, בעיתונות, בפרסומות אינטרנט? ובכניסה ל- Ynet הסיכוי הוא אחד לאחד שתראו את פרצופו המחייך או את פרצופו המחייך של אריה דרעי. אמנם יש חוק מימון מפלגות ומצד שני חוק המגביל את סכום התרומות. מעניין מאין הגיע המימון לכמות הפרסומות בעיתונים ובשלטי חוצות עוד לפני שנבחר להיות לרשות המפלגה שלו?

ויש לי גם שאלות לביבי, שבלהט הבחירות מכריז על בניה בשטח E וברמת שלמה ומרגיז את כל העולם, כאשר ברור שיקחו שנים עד שיתקבלו אם בכלל כל האישורים ויוסרו ההתנגדויות. לאחר כל כך הרבה שנות כיבוש, פתאום ביבי גילה שיש צורך ברצף בניה בין ירושלים למעלה אדומים? פתאום אנשי הימין נתלים ביוזמת ביילין (שהייתה מוקצת מחמת מיאוס בעינייהם) שלפיה שטח E יהיה בתחומי מדינת ישראל? פתאום יש צורך להרחיב את הבניה ברמת שלמה כדי למנוע הגירה שלילית מירושלים בשל חוסר בדירות (דבריי שטייניץ)? הגירה שלילית של מי? למנוע הגירה שלילית של החרדים הגרים ברמת שלמה? או לעודד הגירה שלילית של החילוניים שקצה נפשם בהשתלטות החרדית בירושלים?

ויש לי גם שאלה לביבי ולשר אוצרו שרצו לעשות עוד לפני הבחירות קיצוץ רוחב בן 5 אחוזים בתקציב המדינה, בטענה שאם לא נעשה זאת נגיע למצב הכלכלי של יוון וספרד (שוב דבריי שטייניץ). מדוע כל חברי וועדת הכספים בראשותו של גפני נעדרו מההצבעה וגפני נאלץ לדחות שוב את הישיבה? מה אתם מפחדים מהבחירות? תטילו עלינו גזרות לאחר הבחירות בריבית דריבית?

בבלוג הזה נתקלתי בתגובה שנתוני הלישכה לסטטיסטיקה המורים שכל ילד שלישי במדינת ישראל רעב מצוצים מהאצבע. אין רעבים במדינה! זוהי עלילת דם של השמאל. לפי הדו"ח, שהגיש לפרס מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן, כבר יותר מאחד מכל שלושה ילדים בישראל מוגדר עני.

על פי הנתונים, בשנת 2011 עמד מספרם של הילדים החיים מתחת לקו העוני על כ-905,000 שהם 35.6% מהילדים בישראל. לשם השוואה, ב-2010 נמנו 889,500 ילדים עניים. מ-2001 ועד ל-2011 חלה עלייה של כ-48% במספרם של הילדים המוכרים לשירותי הרווחה בשנת 2011 עמד מספרם של הילדים החיים מתחת לקו העוני על כ-905,000 שהם 35.6% מהילדים בישראל.

ואם לא שוכנעתם ראו את זה:

42

נראה שמרבית מפלגות השמאל והמרכז מתכוונים ועושים ככל יכולתם להשאר באופוזיציה. מדוע? כי יש להם אידיאולוגיות, אג'נדות, משחקי אגו ואפילו בילבול.  מרוב חילוקי דעות ונסיון לגנוב קולות אחד מהשני, הם שוכחים שיש ימין שהפך לקיצוני יותר ומרביתו ילך אחרי ביבי באש ובמים. נראה כי רבים מאנשי השמאל כבר מוכנים נפשית לסבול עוד ארבע שנות ביברמן ושו"ת.

מדוע אני מציין מרבית מפלגות הגוש שמאל-מרכז, ולא כולן ככולן. כי מפלגת "יש עתיד" של לפיד דוגלת במצעה שאת הממשלה ירכיב ראש המפלגה שתזכה במירב הקולות. תיק החינוך ללפיד ועוד תיק ביטחון פנים יבטיח את כניסתה של יש עתיד לקואליצית ביבי. למרות שלפיד טוען שהוא אינו בכיס של אף אחד, כל הסימנים מורים שאם תבחרו במפלגה זו, תתנו את קולותיכם לביבי תמורת נזיד עדשים שיקבל לפיד - גורלה יהיה כמו ד"ש, שינוי, צומת, מפלגת הגימלאים וכדומה בעבר. ואיפוא המפלגות האלה היום?

אז יש אנשי שמאל שמוכנים לסבול את ביבי ושו"ת עוד ארבע שנים כמו עדת מזוכיסטים ולו רק כדי להשאר נאמנים לאידאות האוטופיות הנעלות שלהם, שבמילא לא יתגשמו. הם מצדיקים את בחירתם בעקבות ביטחון תבוסתני בניצחון הימין. הם כנראה שוכחים שהיו מהפכים בעבר, שבקדנציה הקודמת ביבי נשאר עם 11 חברי כנסת בלבד.

אז כדי להצדיק את התבוסתנות, יש אנשי שמאל שאומרים: גם אם ברור שהמפלגה שלי תשב באופוזיציה, היא תהייה אופוזיציה לוחמת עם הביצועים הטובים ביותר מכל מפלגות השמאל או המרכז האחרות. אך, האם זה באמת כך? האם המפלגות הקטנות של האופוזיציה (שכמעט לא שינו את הרכבן מהכנסת הנוכחית) יכולות לטעון שהישגיהן הפרלמנטרים טובים יותר מכל השאר?

לשם כך, רציתי לבדוק את נכונות טענותיהם. וכדי לא להיות משוחד מזכרונות של מעשים פרובוקטיבים בכנסת ומחוצה לה, חלקם אפילו על גבול האלימות הפלילית (ושעניינם של חכי"ם מסויימים נמצא בבירור משפטי) - השוואתי נתונים לגבי כל ח"כ וח"כ בפרט והמפלגה בכלל בכנסת הנוכחית, מתוך בסיס הנתונים כנסת פתוחה.

לגבי המפלגה העתידית של ציפי לבני - "התנועה", שיכּללתי את הנתונים וההספקים שלה בקדנציה הנוכחית עד שהתפטרה ושל החכ"ים הנוכחיים שהצטרפו אליה: רחל אדאטו, יואל חסון, שלמה מולה, ומגלי והבה. בינתיים שמענו אתמול על הצטרפות עוד חברי כנסת - מאיר שטרית, אורית זוארץ ורוברט טיבייב. לכן, האימפקט שלהם אינו כלול במחקר שערכתי לפני שהצטרפו.

והרי טבלה המסכמת את הפעילות וההישגים של מפלגות השמאל והמרכז בכנסת הנוכחית: 

מכאן שמפלגת העבודה ככלל מובילה בהישגיה הפרלמנטריים על שאר מפלגות השמאל והמרכז ברוב הפרמטרים. בל נשכח את ההתפלגות הטראומטית שעברה מפלגת העבודה ואת זה ששלי יחימוביץ היתה צריכה לבנות מחדש את המפלגה. ובכל זאת היא ואיתן כבל הם מהמובילים בהשגים הפרלמנטרים (אחוז חקיקה גבוה). מי שמורידים את הממוצע הם דניאל בן סימון ובנימין (פואד) בן אליעזר. אז לשמחתי הראשון נדחק משתי העשיריות הראשונות ולפואד נסלח  מפאת בריאותו הרופפת שליוותה חלק ניכר מהקנדציה.

גם לחברי הכנסת של "התנועה" יש השגים לא רעים (במקום שני). גם לאחר תוספת הפעילות של שלושת חברי הכנסת שלא נכללו במחקר (שטרית, זוארץ וטיבייב), "התנועה" של ציפי לבני נשארה במקום השני מבחינת אחוזי הצלחה בחקיקה  (והוא תוקן ל- 4.2% לעומת 5.4% ). אבל חברי "התנועה", במתכונת חברי הכנסת הנוכחיים, היא במקום ראשון במספר הצעות החוק שהוגשו - 974 הצעות חוק, לעומת 502 בלבד של העבודה (עם אותו מספר של חברי כנסת). אבל לעבודה יש מספר גדול יותר של הצעות חוק שהתקבלו. כלומר, אחוזי הצלחה גדולים יותר באופן משמעותי.   

לחד"ש במקום השלישי יש פרלמנטר מצויין עם השגים גבוהים ביותר -דב חנין. אך שאר שלושת חברי המפלגה (כולל היו"ר) הם בעלי הישגים פרלמנטרים הרבה מתחת לממוצע (שלא אומר על הפנים). בל נשכח שלחד"ש היתה לפני כעשור פרלמנטרית אישה. פרלמנטרית מצטיינת (תמר גוז'נסקי) ונמרצת לא פחות מדב חנין, ואשר הודחה מחד"ש בבושת פנים.

הופתעתי שממוצע ההישגים של מרצ הוא רק במקום הרביעי. מי שמורידה את ממוצע ההישגים של שלושת הח"כים שלה היא דווקא יו"ר המפלגה זהבה גלאון.

אני עדיין לא סגור במי אבחר בבחירות הקרובות. אבל, מבדיקת ההישגים הפרלמנטרים שערכתי, כמו בשל האנשים הטובים שהצטרפו לרשימה הריאלית, אני נוטה לבחור במפלגת העבודה. תאמרו שאין לשלי נסיון מינסטריאלי, אך בעיניי נחשב הרבה יותר הצלחתה לשקם ולהעלות את מפלגת העבודה מהאשפתות. בינינו, כמה מהשרים הם לא יותר מאשר בובות?

ואתם שאינכם יכולים לתמוך בממשלת ימין, תעשו לעצמכם טובה והפסיקו עם המחשבות התבוסתניות - ביום הבחירות לכו להצביע, שלא תצטערו שאתם השארתם את ביבי את ליברמן את פייגלין, שאליהם יצטרפו מפלגות הימין הקיצוניות - האיחוד הלאומי והבית הלאומי, שעל פי רשימת נבחרי הליכוד הנוכחית הן כבר לא שונות בהרבה מפני הליכוד-ביתנו היום.

ולסיום יש לי הרגשה שאנשי שמאל מסויימים דווקא מעוניינים מאד שביבי יבחר שוב לראשות הממשלה, כי כך לדעתם ארה"ב ומדינות העולם יכופפו כל ממשלה ימנית קיצונית ומייחלים שכך יעשה. אבל הם שוכחים (או לא איכפת להם) מעוולות ומגזירות חברתיות וכלכליות שנחטוף לאחר הבחירות. טועים אלה שחושבים כי שלום עכשיו יפתור את בעיות הטייקונים והתספורות, את בעיות ניהול קרנות הפנסיה והתגמולים שלנו, וכדומה. בהכירי את המנטליות במזרח התיכון ועליית הפונדמנטליזם האיסלמי, לא במהרה נוכל לוותר על כוחו של צה"ל ותקציב הביטחון. ובמאמר מוסגר אומר שגם אצלנו כבר קיימת עליה בפונדמנטליזם יהודי. כן, כן - כפייה דתית, נוער הגבעות, תג מחיר ונשות הטליבן. לצערי אני יודע שגם אם אלה מסתכלים במראה, הם אינם רואים את מה שהינם. אך אשאיר זאת לדיון בפוסט אחר.                                                      

כמה ציני שגם אנשי שמאל רבים, כמו בימין,  מעמידים את האג'נדה המדינית-בטחונית בראש מעייני הבחירות הקרובות ומתעלמים או מנסים להשכיח את הבעיות החברתיות. תעשו לי טובה ואל תנפנפו בסיסמאות כגון "מפלגת העבודה אינה יותר חברתית מהליכוד". אנא השוו את רשימות הח"כים בשתי המפלגות. ואולי בעצם אתם מנסים לטעון שאין צורך בבחירות?