אני והגורילה שלי

שוב השעון המעורר המעצבן הזה, אני פותח עיניים אחרי לילה בלי שינה כמעט, שוב, מסכל על הפלאפון ומחכ שהדלת תפתח, שאבא שלי או אחותי יבואו ויזריקו לי את הדבר הנורא הזה ושוב אני אעשה את עצמי כאלו זה בסדר והנה אני חוזר לחישון רק כדי שאני אקום 5 דקות ארי זה כשהם כבר יצאו מהבית.

איכשהו קם למרות הכאבים האלה שנמאסו כבר, מצחצח שיניים עדיין לא ברור לי איך, והולך לסלון, כמובן עם הזוג קביים שלי שלא נפרד ממני לרגע, מחכה לזה שמן יירד לי מהשמיים באורך פלא כי אפילו קורונפלקס אני לא יכול להכין לעצמי, לוקח משכך כאבים, אבל נגמר אז הנה אני ממשיך עם הכאבים עוד יום.

בוהה באוויר ומחכה שהזמן יעבור, והנה ארוחת צהריים, ובוהיים באוויר והנה ארוחת ערב והנה הכדור, אה לא, נגמר.

ואחרי ארוחת הערב אני שוב לא עושה כלום והנה הגיעה השעה השניה של הזריקה שבה אף פעם אין לי כוח להעמיד פנים שאני בסדר והכל טוב, ומחכה שהשעות יעברו והנה לילה והנה למיטה.

ושוב מתהפך מצד לצד, משמאל לימין מהגב לבטן והכל כואב ולא נוח ובלתי אפשרי ועוברת שעה ועוד שעה ואתה מרגיש את התסכול, ועוד שעה ועוד שעה ואתה מרגיש איך האנרגיות נגמרות ועוד שעה ועוד שעה והנה שוב השעון המעורר בבוקר, ואתה מסתכל על השעון ומחכה שהדלת תפתח.

האנרגיות נגמרות ואיתם החיוכים לא משנה התמיכה כי בסוף אני סובל לבד, וכל היום אני משתגע כי כל מה שאני עושה ולא עושה כואב ונמאס מהמחשב ולקרוא אי אפשר וללמוד אי אפשר ופלאפון נמאס ונמאס להיות נטל. מתי זה ייגמר כבר? מה המסר של כל זה? זה אמור לדחוק אותי עד למעבר קצה היכולת שלי?