לפעמים נדמה לי שאם אני אמות...

כולם יתאחדו.

אני הרי כבר לא יכולה לעשות כלום, בשביל לאחד אותם.

אותם..

את החברים הכי נפלאים שיש לי בעולם. הם ה-חברים.

אני יכולה לספר להם הכל, הם יתמכו בי בכל מחשבה ונשימה שלי. (לפחות ככה אני מרגישה).

הדבר היחידי שעולה לי לראש זה מוות.

אני אמות, הם יתאחדו, הכל יהיה סבבה..

אבל אז אני מתעוררת ונזכרת שזה לא יוביל לכלום.

כמה שהחיים האלו מעיקים עליי.

פשוט בא לי להיות בן אדם סוף סוף.

כל אחד מהאנשים החדשים שאני מכירה מחכה למשהו שאני אעשה,שאני לא יודעת מה הם רוצים ממני.

אני יודעת שטניה מפגרת, והיא באמת לא ממש בסדר, אבל בכל זאת זה מאוד מעיק.

ואז שוב אני נזכרת מי זאת טניה שבגללה אני אסבול?

היא כ-ל-ו-ם.

והמחנכת שלנו, כל כך בא לי להגיד לה שבגללה אנשים מתים.

בגלל המילים שנפלטות לה מהפה אנשים מתחילים לחשוב אחרת.

זה כל כך מעיק, אני רוצה לברוח, אני רוצה לישראל.

לא.

אני רוצה לחברים שלי.

אני רוצה לאנשי הנפש שלי.

אני רוצה לדבר איתם.

רוצה לבלות איתם כמו שעשינו תמיד.

אני רוצה לצחוק.