אפתח באמירה קלישאתית אך נחוצה - החיים שלנו מורכבים. אירועים, רבדים, אנשים, צבעים, אמירות, שאיפות, חלומות, אהבות, רגשות.. חלקנו נרדוף אחר מטרות ריקות מתוכן, חלקנו נעמיד אג׳נדה מרכזית ונדבוק בה, חלקנו נעדיף לזרום עם מה שיש. כך או כך, בגיל 22 רובנו נמצא את עצמנו במרדף כזה או אחר, מרוץ החיים זה כאן. אנחנו כבר ילדים גדולים.
מעטים הרגעים באותו מרדף בו נעצור הכל ונתהה - האם אני שלם בדרך בה אני הולך? האם האנשים הסובבים אותי מדברים איתי באותה שפה? האם אני מרגיש סיפוק בחיים שלי וממה שאני עושה? ייתכן והרהרנו בשאלות כאלו מפעם לפעם, הרי כולנו שונים אחד מהשני ובהתאמה לכך, שונה גם מידת העיסוק שלנו בנבכי הנפש (זה תלוי גם כמה סמים מעשנים - לפחות כך אומרים בני כיתתי). יכול להיות שחפרנו קצת בפנים, אולי לפני קבלת החלטות שנראו לנו מרכזיות, אולי אפילו הבטחנו לעצמנו לעשות כמה שינויים.. בכנות, כנראה שרובנו חזרנו להרגלים הישנים ונתנו לעצמנו להישאב ולהמשיך לרוץ. לפחות אני.
המשותף לכולנו הם הרגעים הבודדים בהם נכפה עלינו לעצור הכל ולהביט פנימה. בכוח.
עוד יום שדומה להרבה ימים בתקופה האחרונה, עוד ועוד מידע לא רלוונטי שחיזק בי את התחושה שעל אף שרובנו כאן (אני מקווה לפחות) כדי לתת מעצמנו, או חשוב מכך - לתת את עצמנו, שכחנו את זה מזמן ואנחנו עסוקים בקיבעון, בפקודות, בלשנן בלי להבין, בלבצע בלי לחשוב, בלתת לכל הרעשי רקע להטריד אותנו במקום רגע להזכיר לעצמנו מה אנחנו בכלל עושים כאן.
ובעצם, אולי ההרגשה הזאת היא זו שחיזקה בי את ההרגשה שמשהו חסר. תחושת הריקנות שלא מרפה ממני כבר כמה שנים, בור אימתני בבטן. מזכיר לי בשעות השקטות (כשכבר אין הסחות דעת) שהוא עדיין שם, שאי אפשר להתעלם ממנו. לפעמים זה גורם לי לבכות, למרות שאני בכלל לא כזו שבוכה. כמובן שעשיתי מאמצים רבים כדי להפסיק להרגיש כך. חפרתי וחשבתי ותהיתי ושיניתי ודיברתי וצעקתי והרגשתי, אפשר לומר שמדובר היה בפלסטר לניתוח לב פתוח. אז שיקרתי לעצמי שאין לי זמן להתעסק בזה ויצרתי ארסנל של הסחות דעת, גם כשהכל צף ועלה - בחרתי להשקיט. להדחיק.
אשקר אם אומר שלא היו רגעים בדרך בהם יד מכוונת העמידה אותי בסיטואציות שכיוונו אותי למה שכל כך היה חסר לי. כמו בערב שבת בגבעת הראל, עומדת שם - שנתיים אחרי שהתבשרתי שצה״ל לא מעוניין בי - עם אפוד ונשק מחוץ לבית הכנסת, מסביבי הרי בנימין שעדיין היו מכוסים בשלג אחרי הסופה של דצמבר 2013. עם דמעות בעיניים לא הפסקתי למלמל את המילה ׳תודה׳ על הזכות! הזכות שנפלה בחלקי להיות שם ולתת מעצמי ואת עצמי. התמלאתי בחמימות שהזכירה לי פרפרים בבטן, כמו ילדים שמתאהבים לראשונה. היו סיטואציות דומות אחרות, אך חזרתי להרגלים ישנים, מתרצת שאני עסוקה מדי להעמיק בדברים ומצדיקה את קיומי על פני האדמה במספר תלת ספרתי של לייקים לתמונה בפייסבוק.
כבר כשירדתי במדרגות לעבר הגינה הרגשתי שהריאות שלי מתמלאות באוויר אחר. למרות החושך, הנוף המדברי של בקעת הירדן נתן תחושה אחרת ממה שאני רגילה אליה, ממה שסובב אותי. השיח האמיתי, המלמד, המעשיר. בלי שיחות נפש מזויפות עם אנשים של דיבורי סרק, שמנסים לגרום לך להישבות בקסמם אז הם נדבקים למסרים שמחר כבר ישכחו. לדבר בפה מלא על תרומה ועל אהבת הארץ מבלי ל'זכות׳ במבט עקום, כזה שהייתם נותנים ליצור תמהוני. אפילו הספה הישנה בדירה, שהרגישה לי נוחה מאין כמותה, רק בגלל שידעה ימים יפים.
חזרתי הביתה והרגשתי כאילו נכנסתי לטירת זכוכית. היה לי קר ומנוכר, הכל היה נקי ללא רבב. מושלם. מושלם מדי.
לא יכולתי שלא לתהות - איך לא הבנתי שזה מה שחסר? למה בזבזתי כל כך הרבה זמן ומאמצים בלנסות להשאיר את עצמי בתוך מה שאני מכירה ורגילה למרות שאני יודעת שאני לא שייכת לשם? למה עדיין לא קראתי תיגר על התפיסה המעוותת והשטחית של הסובבים אותי?
מעטים הרגעים הבודדים בהם נכפה עלינו לעצור הכל ולהביט פנימה. בכוח. רגעים בהם אנו מבינים שבורכנו בתבונה, שיש כל כך הרבה מקורות השראה סביבנו אז אין סיבה שלא נפנה אליהם. שישנה דרך אחרת - גם אם היא לא תואמת למה שהכרנו ולמה שהורגלנו ע״י הסביבה. בשביל הארוך הזה שאנו לא מפסיקים לצעוד בו, בשלב כזה או אחר תפגוש אותנו חוסר היכולת שלנו לקבל החלטות ולבצע שינויים באיזור הנוחות שלנו. גם אם זה לא נוח. גם אם זה שונה ממה שהכרנו.
אנחנו כבר ילדים גדולים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
