לשבת על הטרקטורון ולעשן איזה ג'וינט טוב, לשכוח מכל העולם ולהתבונן בשדות הירוקים-צהובים של המושב, אלוהים יודע כמה שלווה המקום הזה מביא לי, כמה אושר ורוגע.. להישבע שמעכשיו אתן משמעות לדברים הפשוטים ולא רק למחשבות החומריות שלפעמים אופפות אותי. אני גם רוצה פיקניק, ולצחוק. מה זה לצחוק..לבכות מצחוק. לדעת שאלו הדמעות היחידות שירדו על הפנים שלי בזמן הקרוב כי זהו, אני בבית, ואף אחד לא יכול לפגוע בי. ללכת בחושך לבד ברחוב ולפחד, אולי מהצללים ואולי מעצם המחשבה שמשהו יקפוץ עליי וגם אולי קצת מעצמי. אבל כל המחשבות האלו לא משנות כבר, כי עוד קצת ואשכב על הספסל מהעץ הישן, שמהילדות תמיד הוגדר כשטח הפרטי שלי ואסתכל על שמיים סגולים כהים. וסוף סוף אשחרר את אנחת הרווחה שחיכיתי לה כל כך.