מה עובר לי בראש

מכירים את המשפט: "מי שמצוי-לא רצוי. מי שרצוי-לא מצוי. מי שמצוי ורצוי-נשוי"?

אתמול (תכנית היום) פגשתי בחור נחמד, קנדי שפה כדי לעשות עלייה ולהתגייס. בגיל עשרים ושתיים, כשרב הבחורים כבר משוחררים, להתגייס זה צעד אמיץ ולדעתי מאוד סקסי. פגשתי אותו במרתף הצחוק בעיר. אני אוהבת ללכת לשם כי בדרך כלל זה מלא באמריקאים חמודים שפה רק לשנה-שנתיים. תמיד נחמד להשתחרר מהמוגבלות של העברית הקצת ערסית שרב חבריי מדברים ולגלוש לאנגלית אמריקאית/בריטית שמתגלגלת על הלשון. בקיצור, ישבתי שם עם כמה בחורים מאוד נחמדים (ודיי שיכורים) ושרנו יחד עם כל מי שעלה על הבמה לקריוקי. מתישהו, אחד מהם הלך לרגע לשירותים וחבר שלו בא וישב לידי. כמו כל ג'נטלמן טוב (כנראה החינוך הקנדי) הוא קנה לי בירה ושאל אם בא לי לצאת איתו לרגע לעשן. אני לא מעשנת, אבל אם בחור מתוק ודיי חתיך מתחיל איתי אני זורמת החוצה כדי לראות אותו מעשן. דיברנו, צחקנו והתחלנו ללכת לאורך יפו, כי כמה אפשר לשבת? כל אותו הזמן הוא לא באמת נגע בי. זאת אומרת, עד שמישהו שלח לי סמס. כשהוצאתי את הפלאפון, הוא חטף אותו מהיד שלי ושם אותו בכיס המעיל בטענה שזה לא מנומס. כמובן שאני לא עברתי על זה בשתיקה וניסיתי לקחת אותו בחזרה. אתם כבר יודעים מה קרה אחר כך, משיכה פה, תפיסה שם, והופ! אני צמודה לקיר עם הלשון שלו בפה שלי.

דבר הוליד דבר והתחלנו ללכת לכיוון הדירה שלו. אבל כשהגענו לשם דברים התחילו להשתנות. שכבנו על המיטה שלו והפשטנו אחד את השני, היינו ככה קרובים, כשפתאום הוא עצר ואמר שהוא לא יכול. בראש שלי עברו כל מיני מחשבות, הוא בתול, יש לו איידס, הוא היה פעם בחורה (הוא עדיין היה בבוקסר), הוא הומו שרוצה לבדוק אם זה נכון ועוד אלף תסריטים. ובכל זאת לא ציפיתי לשמוע את המילים שיצאו לו מהפה: "אני סוג של מאורס" (באנגלית זה נשמע יותר פתטי).

אאוץ'.

הסיפור נגמר ברגשות אשם משני הצדדים. אני הלכתי והוא התקשר לארוסתו כדי לספר לה מה קרה.

שתהיה לכולנו שבת שלום ומנוחה. השתמשו בקונדום, ובחיית אל תעשו את מה שהוא עשה.