בפוסט הזה אני אצא ממש דוסית. טוב, אולי לא ממש, אחרי הכל מדובר בי, אבל הכי דוסית שאני יכולה להיות ועדיין לעשות את כל הדברים שאני עושה.
המסורת של לא לחגוג וולנטיינז התחיל בגיל ארבע-עשרה. זוכרים איך זה מרגיש? כולם בקשר ורק אתם לא. מה גם שאני נולדתי באמצע השנה האזרחית, שאומר שאני הייתי בין הבנות היותר צעירות. במבט לאחור, היו רק שתי בנות בכיתה שלי עם חבר, אבל ל זה הרגיש כמו המון.
ככה ישבתי לי ב-13.2, יום לפני ולנטיינז, מחוץ לאולם בו התאמנתי והרגשת הכי מבואסת שבעולם. ידיד שלי, שעד היום אני בקשר איתו, ראה אותי ושאל מה קרה. הוא היה אז בחור בן שמונה-עשרה חופשי ומאושר, בלי שום דאגות על הראש. כשסיפרתי לו את ה'בעיה הענקית' שלי, הוא פשוט צחק! ההסבר שלו, ושל כל אדם מאמין אחר שני מכירה, היה פשוט. ליהודים יש טו' באב ולכל שאר העולם יש ולנטיינז.
מאז אני לא חוגגת. לא רק בגלל הקטע הדתי, למרות שזה משחק תפקיד חשוב, אלא גם בגלל התזמון. של מי היה הרעיון של יום האהבה בחורף? הרי כולם חולים, באמצע תקופת בחינות, שיא הלחץ לפני פורים, פרוייקטים בתיכון למיטב זכרוני ועוד מלא דברים. מד שני, בקיץ כיף לצאת ולעשות משהו נחמד עם הבן/בת זוג.
למרות שבחורף פשוט דורש לישון בכפיות.
לילה טוב קוראים יקרים. אני חוזרת לישון לבד, כי אף אחד לא רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה (תרתי משמע).
אפצ'י!
צינון זה הדבר הכי פחות גרוע שאפשר להידבק בו במהלך סקס. אז אל תשכחו קונדום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mini_me