מה עובר לי בראש

לכולנו יש את האחד או האחת שתמיד תהיה פינה בלב בשבילהם. האחד בשבילי הוא האקס שלי מהתיכון. אם לא הייתי עשה את הדבר העלוב והנבזה ביותר (בגידה), אולי היינו ביחד עד יום. לעזאזל! יכולנו להנשא ולהקים בית נהדר ביחד.

הכרנו כשהייתי בת חמש-עשרה. יותר נכון, בת ארבע-עשרה ושלוש מאות שישים ימים. תמיד הייתי אומרת לו שהוא המתנת יום הולדת הכי נהדרת. אהבתי אותו, הוא היה האהבה האמיתית הראשונה שלי. כמובן שעד אז הייתי מאוהבת בבחורים אחרים, אבל אף פעם לא הייתה לי אהבה הדדית כזאת. היינו ביחד שנתיים וקצת. הוא היה הנשיקה הראשונה, הבית מלון הראשון, הסקס הראשון ואיש השני הכי חשוב לי בעולם (אבא שלי תמיד יהיה האיש הכי חשוב לי בעולם, לא משנה מה יקרה בעתיד).

ואני הלכתי וזרקתי את כל זה לפח כי לא יכולתי לעמוד בפיתוי של בחור אחד. החבר שלי התגייס לטירונות דיי מבאסת, בגלל כל מיני בעיות שהיו לו הוא נהיה נער רפול, ואני התגעגעתי למגע ידיו של גבר. מאז ומתמיד הייתי חלשת אופי. הייתה לי פלטה חד-פעמית, הסטוץ הראשון שלי, ובגל זה הוא נפרד ממני.

הגיע לי. הוא היה חבר נהדר ומקסים, אוהב ומתחשב, שלא נדבר על מאהב רציני ואת כל זה איבדתי בגלל אותו חייל שהתחיל איתי.

פגשתי אותו ביום חמישי. לא רק אותו, אלא גם את הארוסה שלו. ברגע זה הרגשתי שוב בת שבע-עשרה. כמו הנערה הזאת שעמדה בקור של חודש נובמבר, באמצע חג סוכות, וחטפה צעקות וקללות ממי שבעוד כמה רגעים יהפוך להיות האקס הראשון שלה. היא כל-כך יפה הארוסה הזאת, עור כהה יותר משלי, גוף מחוטב יותר, שיער שחור גולש ומבט של אהבה כלפיו. הרגשתי קפואה, לא ניגשתי אליהם, לא דיברתי איתו רק הצטערתי שהייתי עם עוד חברה שלא חוגגת וולנטיינז במקום עם ידיד חתיך ושרירי.

הוא ראה אותי, אני יודעת את זה. הוא מעולם לא היה מהאלה שמראים סימני אהבה יותר מללכת יד ביד. אבל כשהוא ראה אותי, הוא חייך והדביק לה כזאת צרפתית שאני מתפלאת שהיא הצליחה לנשום רגיל אחר כך.

או שאולי זה סתם היה הדמיון שלי.

שבוע טוב יקירי! אני הולכת להטביע את יגוני בבירה ובמיטה של בחור נחמד וחתיך.

אל תשכחו קונדום!