מה עובר לי בראש

אני מזהירה אתכם לכל מי שיש לו לב חלש, רחום, נפש אימהית או שסתם לא אוהב לקרוא על בחורות שמתנהגות בצורה פובקטיבית, שלא יקרא את הפוסט הזה.

היום סוף סוף הורידו לי את הגבס מהרגל. האחות התלהבה מהציורים המאוד אומנותיים שהיו שם וצחקה כיכתבתי שם תזכורות והמספר טלפון של המרפאה. אחרי ששילמתי סכום מטורף על aircast, מן תחבושת אלסטית על סטירואידים, חזרתי הביתה לאמא שלי ארזתי את החפצים שלי לתןך תיק ונסעתי חזרה לדירה החמודה שלי במונית. הדירה הקטנה והחמודה שלי לא השתנתה, שותפתי שמרה עליה בדיוק כמו שהיא אוהבת. נקייה. ואיך שבאתי לשבת (אחרי שהתלהבתי שאני אשכרה מצליחה לעמוד בלי קביים (ללכת עוד לא, אבל לעמוד אני מצליחה), צילצל לי הפלאפון ונפלתי על הספה. על הקו היה אחד מהאנשים האלה שאני בקשר איתם רק כי הם יודעים מה הם עושים במיטה. באמת שהוא מעצבן אותי, אבל יש לו אחלה גוף. אקיצר, הוא התקשר כדי לשאול אם בא לי לעשות משהו היום. הסברתי לו שעד כמה שירדו לי אחוזי נכות, אני עדיין פצועה מידי בשביל לעלות על האופנוע שלו ו... בעצם 'לעלות על האופנוע שלו'. "נו אבל מאמי, אני מתגעגע לפה שלך." עד כאן. אני יודעת שאין לו רגשות אלי, ואין לי בעיה שיכתוב דברים כאלה בהודעות, אבל ככה להגיד בטלפון? שיגיד שהוא מתגעגע אלי, אני כבר אבין. אז אמרתי לו בצורה הכי ביצ'ית ומגעילה שלי: "צר לי יקירי, יש עוד רשימה ארוכה של אנשים לפניך."

לא שיקרתי, באמת יש. יש רשימה של אנשים שבאמת הבטחתי להם שברגע שירד לי הגבס אקפוץ להגיד להם שלום. יש גם כמה אנשים שהבטחתי להם דברים קצת יותר מהנים. כמו שני ידידים שלי, שהם חברי ילדות אחד של השני, שהבטחתי שאעשה איתם שלישיה (אני לא אשקר, זאת גם הבטחה בשבילי). או מישהו שאמרתי לו שאבוא אליו בחצאית משובצת וגרבי ברך (רעיון שלי).

יום נהדר לכולם! שמחה לבשר לכם שכבר כמעט ולא כואב לי, מצד שי יש לי סדק בגודל של השבר הסורי-אפריקאי במסך של הלאפטופ.

אל תשכחו אמצעי הגנה!