ואתם?

אני חולה, חילקו תעודות והאמת? די מאוכזבת אבל גם מופתעתלטובה. עוגיית מזל שגיל קנה לי פעם אחת אמרה לי "בקרוב תופתעי מהצלחתך". אני תמיד מופתעת. אני מצפה ממני לגרוע ביותר כשלבסוף אני מופתעת. לפעמים כשאני מצפה לקבל ציון טוב כי ממש הרגשתי שהשקעתי ואז אני מקבלת ציון גרוע ומתאכזבת. זה תמיד קורה כאילו זה חוק מרפי.

אני כל כך רוצה שיהיה לי תדמית של הילדה המצחיקה, הנחמדה, החברותית, החכמה, שלבסוף זה נגמר בתדמית אחרת לגמרי של הילדה הטיפשה, המשוגעת, שצועקת על כל דבר. פשוט לא יודעת לעשות כיף. אני לא חושבת שאני כזאת, באמת שלא. לפחות לא חלק מהם. אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי. למה אני מתיימרת להיות מי שאני לא? להציג את מה שכולם מקבלים ואוהבים ולא להראות מה שאני אוהבת ורוצה ולשם שינוי להעיז פעם אחת ולהגיד מה שאני חושבת. על כל דבר שאני רוצה להגיד אני חושבת אם כדאי או לא. אני לא מצליחה להשקיע את כל כולי למשהו שאני רוצה ולהשיג אותו ולדבוק בו עד שהוא יוצא. אני כל כך שונאת את זה בי. אני עושה לעצמי הנחות. אני מבטיחה לעצמי כשאני יעשה משהו אבל לבסוף לא מקיימת וזה בא על חשבוני. למה אני לא מסוגלת להיות כיפית? למה אני לא מסוגלת להעביר יום בלי לצעוק על אמא שלי? למה אני לא מסוגלת לרצות את עצמי?

שתבינו, אני שמה לי גבולות כאלה רק כדי שלא ידביקו לי תדמית של מישהי שאני לא. ובזה אני מדחיקה את הדברים שאני כן ויוצאת לי תדמית הכי לא קשורה אליי בעולם. למה אני כל כך מאכזבת אותי? אני מנסה לקיים את ההבטחות שלי לאנשים ולא לפגוע באיש כי זה פשוט לא אני והמצפון שלי כל כך גדול שעל כל הדבר קטן שאני עושה לא טוב אני כל הזמן חושבת על זה וזה לא מניח לי? למה אני תמיד עושה מה שנכון ומה שמצפים ממני ואת הדברים שאני רוצה לעשות אני עושה לפעמים רק אחרי ויכוח ממושך עם עצמי. אני רוצה להיות כל כך הרבה דברים ואני מפחדת לומר אותם בגלל מה שאנשים אחרים יחשבו. בגלל איך שהם יגיבו. אם לפעמים שואלים משהו בכיתה ואני יודעת את התשובה אני מפחדת להרים את היד ולומר אותה כי אני פוחדת שהיא לא נכונה ואז אני ייצא מובכת מכל העניין. כשאני בטוחה בתשובה אני אומרת ולפעמים אפליו יצא שתשובה שרציתי לומר וידעתי אותה אבל לא אמרתי כי לא הייתי בטוחה שהיא נכונה ולבסוף מסתבר שהיא מאוד נכונה ואני מתבאסת כי אני לא אמרתי אותה.

אני רוצה שיהיה לי את החופש להראות את האני האמיתית בלי לפחד. אבל כרגע יש לי כל כך הרבה דברים על הלב, כל כך הרבה זעם ודברים כאובים שמצטברים בערמה בבטן ואין לי למי לספר אותם. אני זקוקה למישהו שאני יוכל לספר לו הכל, ושיבין אותי ואפילו יגיד לי מה לעשות. אני זקוקה למישהו שיקשיב לי. אבל אני לא יודעת למי לפנות.

בגלל זה אני מזדהה עם כל מיני שירים דיכאוניים ושומעת אותם בלי הפסקה.אני מתביישת באישיות שלי.

משפט משיר שאומר לי המון:

Any moment, everything can change.

ופזמון משיר שהמילים שלו ממש מדברות אליי כי זה מה שאני צריכה לעשות אבל לא מסוגלת:

So don't wish upon a star

, cause the stars can only get you so far

and it doesn't matter who you are

the life sky looks better from the grown, anyway

 you never know what you've got,

 and even if you it don't mean it's gonna stay,

 tommorow is another day
you only live once and im living for today

פוסט אישי במיוחד, תהיו עדינים.