DAYDREAMER

אומרים שהיצירות הגדולות ביותר באות מתוך כאב

זה מוזר, הדברים שאני מרגישה

מין ריקנות כזאת 

ומצד אחד אין לי מושג איך למלא אותה

אבל משום מה נראה לי שאני יודעת. 

חוסר

כאילו החיים עוברים ואני נשארת במקום ובנתיים אנשים הולכים הלאה ולא מחכים לי ואני כאן

לבד

תמיד ידעתי שאני לבד, אני חושבת

גם כשכבר לא הייתי ידעתי

אולי בגלל זה אני לבד

החיים לא מתנהלים לפי צדק וזה מעצבן

שאנשים רעים נהנים ואני לבד בחדר

לפעמים אני מצטערת שאני לא אחרת

בטח נחמד להיות אחרת

כשאני בודקת מה שונה אני לא מבינה

יש שוני גדול, אבל למה הוא טוב יותר?

אולי זאת הבעיה

אני חושבת שאני בסדר בסך הכל

אבל נראה שאני היחידה

כי איכשהו כל אחד שאי פעם נתתי לו לבדוק את זה בסופו של דבר הלך

אף אחד לא נשאר

ואני חושבת שהן לא מבינות אבל אני לבד

ולהן לא אכפת אז מה בעצם אני אמורה לעשות?

אני אבלה עוד ערב בחדר