הגעתי למסקנה שהעולם מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון שאם הוא היה מכיר אותי (או אם הוא כבר מכיר אותי) היה בורח לצד השני של החדר או לחילופין תוקע לי גרזן בין העיניים, והחלק השני שאם הוא היה מכיר אותי (או שכבר) היה חושב שאני מגניבה אך מפגרת באופן חיובי, אני מניחה.
העצוב הוא שרוב האנשים שאני מכירה ורוב האנשים שאני מסתובבת איתם הם מהחלק הראשון. אם כבר הם נאלצים להיות בחברתי כל היום בלי שום יכולת לברוח לצד השני של החדר, הם רוצים לתקוע לי גרזן בין העיניים.
^^^^
השבוע ידיד ממש טוב שלי, חברה שלי ואני נפגשנו סוף-סוף אחרי שלא נפגשנו איזה חודש.
המפגש היה קצר ולעניין, ובסופו השניים ניגשו לחבק אותי. אני- העלובה, השבתי חיבוק רק כדי לצאת ידי חובה. ידיד שלי הכריז בהחלטיות, "וואו, את לא יודעת לחבק!" אמרתי לו שהוא בהחלט צודק, והעליתי בפניו את טענת-מיצי-הגוף.
סעיף מספר 19 ברשימת הפאקים שלי:
19. אני שונאת חיבוקים. זה נשמע אגואיסטי, אבל איכס. אל תגעו בי עם כל המיצי-גוף שלכם.תודה אבל לא תודה
זה כ"כ אני לכתוב פוסט ואז משום מה ללחוץ על יציאה במקום על שמור. ואני כתבתי פוסט שלם עם קשקושים פילוסופיים על זבובים! באסה.
אני אנסה לשחזר:
כבר מאתמול בלילה מסתובב זבוב עצל בחדרי, מזמזם לו ככה סתם, בלי התחשבות בשעות שינה שאני משקיעה בניפופו מעליי.
הבעיה היא שמזמן יכולתי להרוג אותו, אבל אני תמיד נגעלת למחוץ אותו בין הידיים שלי- פאק באישיות. (גם יתושים, מקקים, דבורים וכל חיה שנועדה להתחבר נפשית עם נעליים לא יהיה מצפון להרוג אותן..)
בכל אופן חשבתי לי בתחילת הפוסט כמה זבובים זאת חיה מיותרת. ואז חשבתי לעצמי.. מה התפקיד שלה בעולמינו בעצם? להסתובב סחור-סחור בחדרים של נערות בנות 14, לנוח להן על החלון, המנורת לילה, הפוסטרים, הסל כביסה, הספרים וכל מקום אפשרי בעצם- ובעיקר סביב הראש של אותה נערה.
ואז חשבתי על הפאטיש שלי לעכבישים (סיפור ארוך)- ואז מיד חזרתי בי ברצון לעשות שואה לזבובים- להשמיד את כולם מהילד עד לזקן, מהירוק עד השחור. הרי ללא קיום הזבובים, ייתכן ולא היו עכבישים- ואני אוהבת עכבישים! (כשלא מדובר באיזו טרנטולה מבחילה... אני מדברת על עכביש סטנדרטי חחמוד וטוב לב שלא מזיק לאף אחד)או שאם היו- הם היו משתבשים, עוברים אבולוציה שונה, היו בעלי מבנה גוף אחר שתאמינו לי אני לא רוצה לחשוב עליו!
אז אולי קיומם של הזבובים כן הכרחי? רק יש לי מסר אחד לכל קהילת הזבובים שקוראת את הפוסט הזה, אי שם בעוד חדרים של עוד נערות בנות 14, וגם 12,13,16,15,17 ו-18.... יודעים מה? אפילו 20. חיו ותנו לחיות- פור גאד סייק!!! צאו לי מהאוזן, מהצלחת ומהחדר!
נ.ב: אני בטוחה לחלוטין בעובדה שאתם קצת חוששים לשפיות דעתי, או שמא אם אני כרגע על סמים.. אני יכולה להרגיע אתכם ולהגיד לכם שלא- אני לא על סמים. אם אתם רוצים לראות איך כותבים על סמים, תקראו את עורבני חקיין, או בשבילכם: הספר השלישי של משחקי הרעב. (אני כמעט בטוחה בזה שסוזן קולינס כתבה את הספר כשהייתה שיכורה או מסוממת, ואני לא רואה מקום לוויכוח- אבל אם אתם מתעקשים..... כתבו לי על זה)
__________________________________
אני לא בטוחה אם סיפרתי את זה פה אי-פעם, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי טלוויזיה שקולטת רק ארבעה ערוצים:
ערוץ הכנסת, ערוץ 1, ערוץ 2(2), וערוץ 10. כל השאר ערוצים בערבית וכאלה, וארכיון ועוד כמה ממש לא ברורים.
בכל אופן זה לעולם לא הייתי מעלה את זה פה אלא אם התמימות דעת של אנשים הייתה מזכירה לי להעלות את זה כאן. חבר של אח שלי בא לבקר אותו בביתנו, והוא נורא רצה לצפות באיזו תכנית טלוויזיה שהוא עוקב אחריה בקביעות, אבל בום- פורבלמה, אין לנו את הערוץ שהוא מחפש.
הילד הזה התחיל להילחץ לשאול אותנו שאלות, כאילו שאנחנו עומדים לעבור לגור ברחוב מרצוצינו החופשי "איך זה יכול להיות?" "איך אתם חיים?!" ועוד כל מיני שאלות שנובעות מבורות. (איגנורנס- יאי, אינסייד ג'וק שלי עם עצמי)
בכל אופן- זה לא שחסר לנו כסף, אנחנו משפחה ממוצעת מבחינה כלכלית, זה נובע מעקרונות של ההורים שלי לא לגרום לנו להתקע מול הטלוויזיה, להסתפק עם מה שיש, כי ממילא אנחנו כבר יותר מידי שעות על המחשב- שהיום כידוע המחשב זוהי הטלוויזיה החדשה.
בקיצור: אל תרחמו עליי בנושא הזה, אני חיה בלי טלוויזיה יפה מאוד, וייתכן שאני אפילו מעודכנת במה קורה שם יותר מחלקכם. באהבה, אני.
ועל כן אני מצרפת את השיר של רד הוט- ש.. טוב אין צורך להסביר, רק להקשיב (מה שמזכיר לי שבן-דוד שלי קנה כרטיס להופעה שלהם בגולדן רינג [ב-700 ש"ח], וכולי קנאה!)
האמת היא שהפוסט הזה יצא כ"כ הרבה פילוסופי, מתוחכם ובאופן כללי חביב בגרסא הראשונית שלו, כל-כך חבל שאני עייפה שאין לי מושג מה אני עושה עם עצמי..
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
