אוף. השיטוטים שלי בישרא מתחילים לדכא אותי מבלוג לבלוג. יש הבלוגים הבנאליים האלה............. ש.. אתם יודעים. אבל לאחרונה אני נחשפת לעוד ועוד בלוגים עם חוש הומור- ובלוגים לטעמי שממש מוצלחים!
הקטע הוא שפתחתי את הבלוג הזה במטרה לפתוח בלוג קצת יותר רענן אופטימי וכייפי.. ולא יודעת מה קרה בדרך- יצא איכס. זאת אומרת.. עכשיו כבר די נקשרתי אליו אז ממש יהיה קשה לי לסגור.. אבל זה מבאס! הוא לא מממש את עצמו! לא אותו ולא את הייעוד שלו.
הוא רק עוד מקום ברשת להטביע את מרמורי החיים שלי.. הקשים והאינטנסיביים. פ'חח. כולה ילדה בת 14 מאחורי לפטופ.
ואני בנאדם עם חוש הומור לא רע (אוקיי... אני מודה. יש לי הברקות- אבל לא רע זה מוגזם בשבילי, יותר מידי טוב.), אז איך זה לעזאזל שאני אף פעם לא מצליחה להראות אותו בכתיבה?
אוף.
ולאחרונה גם לא נראה לי שנכנסים לכאן כמו שנכנסו בעבר (עבר=שבועיים.. שלושה שבועות.. חודש...) . אל תראו אותי כאיזה מעאפנה מחפשת צומי.. אבל בואו נודה באמת, כל אחד כאן היה שמח אם אנשים גם היו קוראים באמת את מה שהוא כותב. הנה- אמרתי מה שאף אחד לא מעז להגיד בקול רם.. האמת? לא כ"כ אופייני לי.
אולי אני פשוט (בדרכי החסרת ספונטניות) אכתוב פה ושם איזה בלוג משעשע ואכניס את זה לקטגוריה "פוסטים עם הומור" ברשימות, או משהו מדכא וחנני שכזה. בקיצור: אוף איתי!
נ.ב: שימו לב שהוספתי רשימה חדשה בשם "הפאקים שלי".
***********
טוב אז הסבר קצר (לא כולל את ההסבר/העובדה שאני חולה על מלך האריות..) טוב אז השבוע התארחו אצלינו בקיבוץ משלחת של נערים מקליבלנד,USA. היו לנו פעילויות יחד בנעורים, ולסיכום האירוע הם נסעו עם הנערים "שלנו" שאירחו אותם לטיול של יומיים בגולן. בכל אופן, באחת הפעילויות צבענו את הנעורים יחד, ותמיד בסוג הפעילויות האלה אנחנו שמים מוזיקה בפול ווליום- לא משנה באיזו שעה ביום. (מזל שאנחנו לא ליד בתי מגורים של זקני הקיבוץ. באמת שזה.... אמל'ה.) ואז השיר הזה התנגן. והקליבלנדים- שמין הסתם גדלו על אותו שיר בדיוק בגרסתו האנגלית, שמעו אותו בעברית בפעם הראשונה בחייהם.
ולכן הגרסא ה*עברית* הפעם מצורפת.. כסימון למאורע הזה (הומור צולע כבר אמרתי?). וגם כי יש לי צורך לשמוע את המנטרה הזאת שוב, ולהיכנס למצב רוח אופטימי ועליי להבין אותו לשורש העניין.. וטבעי שעברית היא השפה שתעזור לי להפנים את זה.. (עם כל הכבוד, ויש המון- לגרסא האנגלית)
עריכה: נ.ב אני רוצה לציין -באופן מוזר לחלוטין כי מה שאני עומדת להגיד: פשוט משפיל- שאני מסתובבת עם שריטה איומה ליד העין שלי כמו גנגסטה, כי אח שלי- הקטן בן ה-6 (!) החליט שבא לו להתעלל בי. הידד? נ.ב של ה-נ.ב: זה כואב! ואפילו מאוד!
המון המון זמן לא כתבתי פוסט עמוק ורציני. תקראו לזה איך שאתם רוצים- שאני רצינית, שאני מתיימרת, שאני מתחכמת מידי וקרה מידי וחייבת סיבה לכל דבר.. אבל לי יש את הצורך "להרגע" לרגע מכל הציניות וחפיניקיות שלי ובאמת להסתכל פנימה אל הלב שלי- משהו שלא עשיתי כבר הרבה מאוד זמן- פעם אחרונה זה קרה לפני כמה שבועות טובים ובמושגים ההזויים שלי- מדובר בהרבה.
טוב אז לאחרונה אני מגמגמת המון. זה ממש מוזר, מעולם לא הייתי בנאדם מגמגם, גם לא ברגעי הבושה הכי גדולים שלי. מה שכן- כשהייתי נבוכה הייתית מאבדת את הקול שלי.. הייתי מתחילה לספר סיפור, כולם היו מקשיבים והייתי מתבלבלת ומאבדת את זה לחלוטין-אנשים היו חושבים שנפלתי מהירח והאיצו בי להמשיך לדבר וכל שיכולתי לעשות היה לבהות עליהם כשהעיניים שלי היו מתמלאות דמעות... אבל לגמגם ? מעולם לא .
לאחרונה אני מגמגמת בכל סיטואציה אפשרית.. החל מרגעי מבוכה קלים עד לרגעי בושה גדולים.. החל מדיבור עם זר ועד לדיבור עם ההורים שלי. אני פשוט מגמגמת.. אין לי מושג למה, אבל זה באמת מתסכל. זה כאילו אנשים מסתתכלים עלייך, ואתה מתחיל לדבר באופן חלק וזורם, ופתאום בלי שליטה, כך מאמצע שום מקום המילה שיוצאת לי מהפה חוזרת על עצמה 3 פעמים במקום 1. זה מביך, זה מתסכל, זה מוזר ולא ברור. זה כאילו המוח שלי פועל בזכות עצמו בלי שום קשר למה שהפה שלי או הרצון שלי מקנים לו. זה מרגיש כאילו אין לך שליטה על הגוף שלך, כאילו אתה בעמדת נחיתות לעומת האותות של המוח שלך. אין לי מושג מה לעשות בנושא- רק לקוות שהבננאדם שמולי לא שם לב ולהמשיך לדבר, בעודי מסמיקה.
מה גם.. שלאחרונה יש לי שגיאות דיקדוק נוראיות! שוב.. בלי שליטה, בלי בקרה המוח שלי מוציא דרך הפה שלי בעזרת מיתרי הקול שלי את הביטוי "שלוש שקלים", ואם יש דבר שמביך אותי יותר מהגמגום, זה הדיקדוק. אני בדרך כלל המעצבנת הזאת שמתקנת כל עכבר שמדבר לא נכון.. הרי אנשים משתמשים בעברית כל יום, אם כבר אתם מנסים לתקשר עם הסביבה, תעשו זאת כראוי! בכל אופן גם הפעם מדובר במאין ריפלקס בלתי נשלט שגורם לפה שלי להגות ביטויים שגויים בעברית, זה מחרפן אותי.
אין לי ולו שמץ של מושג ממה כל זה נובע.... וכשאני מנסה לחשוב על כך... אני לא מצליחה להגיע לתשובה הגיונית- מתסכל!
אם ממש לפני כמה שבועות הכל הלך מושלם.. אני מניחה שזה לעולם לא יכול להיות כך. הגעתי לשבועות המאזנים ככה אני קוראת להם ביני לבין עצמי, התקופה הזאת שבאה לשמור על המאזן. כל תקופה שהיא שבאה עליי לטובה, יבואו השבועות המאזנים להרוס ולחרב אותה לחלוטין. והנה אני כותבת ממש ממש כשהם מטילים את זעמם עליי, חסרי רחמים ורגישות, מוצצי השמחה הפאן האלה. זה הגורל שלי כנראה- לא נועדי להיות מאושרת לטווח הארוך. אני אשאר ובדדה עם 69 חתולים ו-669 קמטי-גיל.
_ _ _ _ __ _ _ __ _ _ _ __ _ __ _ _ __ _
דבר אחד שכן שימח אותי מאוד, ובעיקר הפתיע אותי מאוד זה לראות את ג'יי קיי רולינג מקריאה קטע מפיטר-פן ובובת ענק של וולדמורט (כי הארי זה יותר מידי מיינסטרים, הא?) בטקס הפתיחה של האולימפיאדה . אין לי מושג איך זה למעשה מתקשר לאולימפיאדה, אבל... זה פאקינג ג'יי קיי ו-וולדי!
טוב אז אני גולשת לי בכיף בישרא, ואני נתקלת בפוסט של סבתא ג'פטו :] עם הסוג-של-שאלון הבא, והחלטתי לנסות גם. :)
X X X X X X X X X X X X X X
. שימו את המדיה פלייר/ווינאמפ/משהו על נגן אקראי (מנגן שירים בסדר אקראי) 2. על כל שאלה, לחצו על הכפתור שמעביר שיר כדי לקבל את התשובה 3. חייבים לרשום את שם השיר, לא משנה כמה טיפשי זה נשמע! 4. שימו תגובות לאחר כל תשובה לשאלה
1.אם מישהו שואל אתכם"הכל בסדר?" אתם עונים? Mama You've Been On My Mind
לול, תשובה כזאתי של אנשים מאוהבים מהסרטים שהקראש שלהם שואלת אותם מה שלומם, והם ממלמלים את התשובה הזאת XD
2.איך תתארו את עצמכם?
Kung Fu Fighting
מה-זה... מספר 1 של עולם הקונג-פו XD
(אגב- אל תשאלו אותי למה השיר הזה בפלייליסט שלי)
3.מה אתה אוהב בבנות?
Wonderwall
כמו המילה.... את העובדה שהן בלתי ניתנות לפיענוח XD
4.איך אתם מרגישים היום?
Summer Paradise
אין ספק.. :)
5.מה מטרת חייכם?
Payphone
לול, טלפון ציבורי..
6.מה המוטו שלכם? A In The Ocean
אפשר להגיד.. באופן חלקי.. אם מתאמצים..
7.מה חבריכם חושבים עליכם?
It Will Rain
אמממ.. אוקיי?
8.מה אתם חושבים על הוריכם?
Poison
חחחחח לעיתים(רחוקות!) יש לי את החשק לשפוך להם קצת לתוך הכוס מים.. סתם, אין עליהם... :')
9.על מה אתם חושבים לעיתים קרובות?
Know Your Enemy
האמת..? אני הכי בנאדם ששונא את ההתעסקות בשטויות האלה.. אבל אולי במובן פילוסופי שכזה.... זה יכול להיות נכון. :)
10.כמה זה 2+2?
When It Rains
אני חושבת שהסיכויים שתצא לי תשובה לעניין.. היו קטנים ממילא.
11.מה אתם חושבים על החבר/ה הכי טוב שלכם?
Teenagers
חחחחחחחח תשובה של זקנים .
12.מהו סיפור חייכם?
How You Remind Me
אפשר להגיד באמת שאני בנאדם של נוסטלגיות..
13.מה אתם חושבים על האדם שאתם מחבבים?
If I Never See Your Face Again
וואו יצא קיטשי, האמת שאין אדם שכזה..
14.מה תרצו להיות שתהיו גדולים?
Goodnight Goodnight
לא בדיוק... אבל טוב.. XD
15.על מה אתם חושבים כשאתם רואים את האדם שאתם מחבבים?
Everything I Ask For
שוב.. אין ממשש בנאדם כזה..אבל אני מקווה שכשיהיה הוא יהיה כל מה שאני ייחלתי לו. -או וואטאבר-
16.לאיזה שיר תרקדו בחתונה שלכם ?
Another Brick In The Wall
חחחחח רומנטי XD. סתם לא הלוואי עליי חתונה רוקנ'רול.
17.איזה שיר ינגנו בהלוויה שלכם?
Secrets
אם מתברר שאני מתתי מסרטן ולא גיליתי לאף אחד.. אפשרי.
18.מה התחביב שלכם?
Nine In The Afternoon
אממ.. טוב אם ככה הגורל החליט.
19.מה הפחד הכי גדול שלכם?
Let's go to the Mall
הידד! ממש כמו רובין.. סתם. אני אוהבת קניונים,לא מפחדת מהם.
זה כ"כ אני לכתוב פוסט ואז משום מה ללחוץ על יציאה במקום על שמור. ואני כתבתי פוסט שלם עם קשקושים פילוסופיים על זבובים! באסה.
אני אנסה לשחזר:
כבר מאתמול בלילה מסתובב זבוב עצל בחדרי, מזמזם לו ככה סתם, בלי התחשבות בשעות שינה שאני משקיעה בניפופו מעליי.
הבעיה היא שמזמן יכולתי להרוג אותו, אבל אני תמיד נגעלת למחוץ אותו בין הידיים שלי- פאק באישיות. (גם יתושים, מקקים, דבורים וכל חיה שנועדה להתחבר נפשית עם נעליים לא יהיה מצפון להרוג אותן..)
בכל אופן חשבתי לי בתחילת הפוסט כמה זבובים זאת חיה מיותרת. ואז חשבתי לעצמי.. מה התפקיד שלה בעולמינו בעצם? להסתובב סחור-סחור בחדרים של נערות בנות 14, לנוח להן על החלון, המנורת לילה, הפוסטרים, הסל כביסה, הספרים וכל מקום אפשרי בעצם- ובעיקר סביב הראש של אותה נערה.
ואז חשבתי על הפאטיש שלי לעכבישים (סיפור ארוך)- ואז מיד חזרתי בי ברצון לעשות שואה לזבובים- להשמיד את כולם מהילד עד לזקן, מהירוק עד השחור. הרי ללא קיום הזבובים, ייתכן ולא היו עכבישים- ואני אוהבת עכבישים! (כשלא מדובר באיזו טרנטולה מבחילה... אני מדברת על עכביש סטנדרטי חחמוד וטוב לב שלא מזיק לאף אחד)או שאם היו- הם היו משתבשים, עוברים אבולוציה שונה, היו בעלי מבנה גוף אחר שתאמינו לי אני לא רוצה לחשוב עליו!
אז אולי קיומם של הזבובים כן הכרחי? רק יש לי מסר אחד לכל קהילת הזבובים שקוראת את הפוסט הזה, אי שם בעוד חדרים של עוד נערות בנות 14, וגם 12,13,16,15,17 ו-18.... יודעים מה? אפילו 20. חיו ותנו לחיות- פור גאד סייק!!! צאו לי מהאוזן, מהצלחת ומהחדר!
נ.ב: אני בטוחה לחלוטין בעובדה שאתם קצת חוששים לשפיות דעתי, או שמא אם אני כרגע על סמים.. אני יכולה להרגיע אתכם ולהגיד לכם שלא- אני לא על סמים. אם אתם רוצים לראות איך כותבים על סמים, תקראו את עורבני חקיין, או בשבילכם: הספר השלישי של משחקי הרעב. (אני כמעט בטוחה בזה שסוזן קולינס כתבה את הספר כשהייתה שיכורה או מסוממת, ואני לא רואה מקום לוויכוח- אבל אם אתם מתעקשים..... כתבו לי על זה)
__________________________________
אני לא בטוחה אם סיפרתי את זה פה אי-פעם, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי טלוויזיה שקולטת רק ארבעה ערוצים:
ערוץ הכנסת, ערוץ 1, ערוץ 2(2), וערוץ 10. כל השאר ערוצים בערבית וכאלה, וארכיון ועוד כמה ממש לא ברורים.
בכל אופן זה לעולם לא הייתי מעלה את זה פה אלא אם התמימות דעת של אנשים הייתה מזכירה לי להעלות את זה כאן. חבר של אח שלי בא לבקר אותו בביתנו, והוא נורא רצה לצפות באיזו תכנית טלוויזיה שהוא עוקב אחריה בקביעות, אבל בום- פורבלמה, אין לנו את הערוץ שהוא מחפש.
הילד הזה התחיל להילחץ לשאול אותנו שאלות, כאילו שאנחנו עומדים לעבור לגור ברחוב מרצוצינו החופשי "איך זה יכול להיות?" "איך אתם חיים?!" ועוד כל מיני שאלות שנובעות מבורות. (איגנורנס- יאי, אינסייד ג'וק שלי עם עצמי)
בכל אופן- זה לא שחסר לנו כסף, אנחנו משפחה ממוצעת מבחינה כלכלית, זה נובע מעקרונות של ההורים שלי לא לגרום לנו להתקע מול הטלוויזיה, להסתפק עם מה שיש, כי ממילא אנחנו כבר יותר מידי שעות על המחשב- שהיום כידוע המחשב זוהי הטלוויזיה החדשה.
בקיצור: אל תרחמו עליי בנושא הזה, אני חיה בלי טלוויזיה יפה מאוד, וייתכן שאני אפילו מעודכנת במה קורה שם יותר מחלקכם. באהבה, אני.
ועל כן אני מצרפת את השיר של רד הוט- ש.. טוב אין צורך להסביר, רק להקשיב (מה שמזכיר לי שבן-דוד שלי קנה כרטיס להופעה שלהם בגולדן רינג [ב-700 ש"ח], וכולי קנאה!)
האמת היא שהפוסט הזה יצא כ"כ הרבה פילוסופי, מתוחכם ובאופן כללי חביב בגרסא הראשונית שלו, כל-כך חבל שאני עייפה שאין לי מושג מה אני עושה עם עצמי..
אומרים לי שאני צופה בתכניות טלוויזיה חסרות הומור וטעם, שיש לי טעם נורא בבגדים, אפילו שהשיער הכחול שלי מזעזע ומגעיל. אומרים לי שאין לי חוש הומור, ואם כבר- הוא מפגר. יש לי רק ידיד אחד, אחד (!) שמבין את ההומור שלי ואיך הוא עובד (האמנם?)
הם אומרים שיש לי טעם מזעזע במוזיקה, שלא נדבר על החוסר טאקט ובושה.
הם אומרים שאני חופרת, אומרים שאני טיפשה.
הם קוראים לי חסרת אחריות, סתם ככה בלי בושה. הם שואלים בהיסוס אם אני.... גאה (?) הם קוראים לי פריקית, ווירדו, אימו ומוזרה.
הם לא מתביישים בכלל להגיד לי שיש לי תפישה מעוותת על העולם, הם לא מתביישים להגיד לי שאני לא אחת מכולם.
הן לא חושבות לרגע, שהתחומי עניין שלהן לא בהכרח גורמים לי לשנוא *אותן*? הן לא מעלות בדעתן לנסות להבין גם אותי.. לנסות לראות בי ולו לרגע אחת מכולן?
הם פולטים אנחות כאלה של "מה יהיה איתה?" הם נועצים מבטיהם, חלקם מלאי חמלה, ודאגה.
הם לא עוצרים אותי שאני מאבדת את זה.. אולי הם פשוט לא מבינים. לא מזהים את מצבי הרוח שלי, לא מנסים אפילו לראות את מה שבפנים.
אנשים כאלה? אני לא רוצה אותם לידי, לא תודה. רק זאת בעיה, שהם סביבי בכל מקום- ולך תדע מאיפה יבוא החכמולוג הבא.
_____________________________________
האמת שלא תראו את זה ככה, היה לי אחלה יום. פשוט פתאום נחשפתי ממש בשעה האחרונה לכמה דברים שהעלו לי את הסעיף והזכירו לי את כל הבני * * * שמרשים לעצמם לשפוט אותי, בלי לחשוב על מה שעומד מאחורי המעשים שלי.
ואני בדרך כלל לא מתבאסת מדברים כאלה... אבל באמת, זה הרס לי אותו לחלוטין, אבל אני חושבת שזה רגש מצטבר שכזה, בשבוע האחרון רק קיבלתי ביקורות מכל הכיוונים..
ויודעים מה? נמאס לי מזה, נמאס לי מזה שאני צריכה לשחק אותה COOL, להגיד שלא אכפת לי ו*** על הכל, ובעצם כל הערה כזאת מחלחלת לי עמוק ללב. אני לא פסל אבן, יש לי רגשות. ואז מה אם יש לי את תדמית ה"קולית-עם-הכל", וזאתי שתמיד מחייכת בלי סיבה, וזאתי שמקשקשת על האלילים המצויירים שלה מהסדרות המצוייריות שלה ועל הלהקות המאוד-לא-מוכרות (תלוי את מי שואלים) שלה.
אז כן, זה פוגע שתם רואים אותי כמין יצור חסר רגשות, פוגע שאתם מרשים לעצמכם לרדת עליי כי אני לא נראית לכם כאחת שנפגעת, פוגע שאתם פותחים ת'פה שלכם בלי לחשוב וקוראים לי חסרת מעצורים וטאקט. פשוט פוגע שאתם חושבים בגלל שאתם כביכול נורמליים, זה אומר שאני לא.
GTFO, GFY, ועוד קיצורים שקשורים ל-9GAG ולרשתות חברתיות וכאלה שייגרמו לכם לקרוא לי פריקית. אתם יכולים לקפוץ לי.
X X X X X X X X X X X X X X X X X X X X
-אני מודה שבדקות האחרונות של כתיבת הפוסט חיפשתי איזה שיר שמתאים לשים.. ומצאתי גם אחד, אבל אני מתכוונת לשים סרטון אחר, שנתקלתי בו ברגע האחרון, עם שיר שהוא די שקט ורגוע, והוא התאים בול למצברוח שלי- אבל אז בא החלק של הסמול טוק; ואני פשוט ל יכולתי להפסיק לצחוק.. ועכשיו המצברוח שלי די סבבה האמת, בקיצור: ATL הרסו לי לחלוטין את המצברוח המדוכדך. ואני אפילו לא יודעת אם זה טוב או רע.
אה. ברגעים אלו ממש אני יושבת לבושה בחולצה אורגינל של I<3NY . וליד הקומיקסים המדהימים בטירוף שאבא שלי קנה לי. כל-כך התגעגעתי אליו, לעזאזל :') .
כינוי:
Shit Happens.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
