2.

המונית הצהובה טיפסה לאיטה במעלה ההר שאכלס את שמורת הטבע של החוף המערבי. עצי אורן רמים, שבילי אפר נסתרים, וקרני שמש חלושות שהסתננו מבין הענפים קיבלו את פניי. חלפתי על פניהם כשאפי תקוע מחוץ לחלון.

"תכניסי את הראש פנימה, ילדה." נזף בי הנהג.

התחשק לי להוציא לו לשון. התעלמתי ממנו בהפגנתיות והמשכתי לשרבב את ראשי החוצה.

בריזה נעימה חלפה על פניי, בידרה את שיערי והקלה במעט על ההתרגשות שהתמקמה כעוגן בבטני. לקראת העיקול האחרון כבר יכולתי לראות אותה. פנימיית סטנפורד. צמרות של צריחים גבוהים עם דגלים צבעוניים הסתתרו מאחורי חומות מאובנות. מעבר לקירות האיתנים הצלחתי לראות את חלונות מלבניים מבצבצים שסנוורו את עיניי עם ההשתקפות שלהם.

זה היה מבצר כביר ועוצר נשימה. הרגשתי שאני נמצאת באחד מסיפורי האגדות שאימא נהגה להקריא לי כשהייתי קטנה. לרגע אחד דמיינתי את עצמי במעלה החומות, בגלימה זהובה, ממתינה לבוא הנסיך-

-"עשרים ושמונה דולר ושלושים סנט." קולו המחוספס של הנהג קטע את אשליותיי. "תמהרי! יש לי עוד לקוחות לאסוף חוץ ממך!"

"יום טוב גם לך, אדוני." הושטתי לו את הכסף בחיוך. איש מבוגר וטרחן. כעבור רגע המונית דהרה משם, מותירה שובל של אבק מאחורי גלגליה.

עמדתי ביחד עם המזוודות שלי בכניסה לגינה ירוקה להפליא, מזרקה עגולה באמצעה, עם עיטורים וקישוטים בצורת מלאכים נופלים משיש. ומסביב ערוגות של פרחים צבעוניים ומטופחים. לרגע הייתי מחוסרת נשימה. היה זה כמו חלום. לא האמנתי שבאמת הגעתי לסטנפורד. לא האמנתי שכאן אלמד ואחייה בשנה הקרובה.

התקרבתי אל מדרגות הכניסה כששלט אדום קידם את פניי.

תלמידים חדשים, אנא המתינו לבוגר/ת כדי להצטרף לסיור המודרך בפנימייה. תודה על הסבלנות ועל שיתוף הפעולה.

אפילו השלטים כאן מנומסים כל כך! חשבתי לעצמי בגיחוך. טוב שלא ביקשו ממני לקוד קידה בנוסף... ותודה גם לכם על שיתוף הפעולה. תודה לאימא ולאבא שהשאירו אותי לבדי והביאו אותי לארמון הנפלא הזה שנקרא פנימייה-

"שלום, את תלמידה חדשה?" נערה גבוהה וכהת עור התקרבה אליי כדי ללחוץ את ידי.

"אני ג'יין ווייט." אמרתי ובהיתי בה. לא ציפיתי לפגוש מישהי כמוהה בפנימיה הזו. שילוב עורה הכהה עם המדים החומים והלבנים הזכיר לי שוקולד חלב וקרמל. "אני נרשמתי לכיתה ט'5."

"נעים מאד, אני שילה אופנבך. תלמידת כיתה יב' החדשה. אני אערוך לך את הסיור ואראה לך את בניין המעונות של הבנות ואת בנייני כיתות הלימוד. בואי אחריי."

הזדנבתי אחרי שילה, לא מסוגלת לנתק ממנה את מבטי. שיערה השחור היה מורם בגומיה גבוהה שאספה לתוכה עשרות צמות זעירות עם סרטים צבעוניים. עגילי זהב נצנצו לאוזניה. אפילו ההליכה שלה הייתה רכה ומנומסת. לידה הרגשתי שכל צעד שלי היה מסורבל ומגושם.

היא התחילה את הסיור עם בניין הספרייה העגול, עם תקרת הקריסטל, ואמרה שזהו הבניין העתיק ביותר על הקרקעות האלו.  

"יש בספריה מעברים נסתרים וחדרים חבויים שרק מיס קולינס, הספרנית, וקודמיה מודעים אליהם." שילה חייכה לעברי כשראתה שדבריה תפסו את תשומת ליבי. לבלות יום שלם בספרייה נשמע כמו פינוק, במיוחד אם היו בספריה הזו מעברים סודיים לגלות.

"יש כאן את הספרים הכי עתיקים בעולם. שומרים עליהם היטב. לתלמידים אסור להשאיל אותם אבל את תמיד יכולה לבוא ולהתרשם. והנה בנייני כיתות הלימוד, ממוספרים מאחד עד עשר."

שורה של בנייני אבן עמדו משני צידנו, חמש בכל צד. כל בניין, קירותיו צבועים בצבע אחר ממגוון צבעי הפסטל. ראיתי כמה פרצופים מציצים מן החלונות הגבוהים ושמעתי צעקות וקולות עמומים של צחוק בוקעים מהם.

"את תקבלי את מערכת השעות שלך בתיבת הדואר בכניסה לחדר שלך. בגדול, ארוחת הבוקר מתחילה משש וחצי עד שבע וחצי. כל הארוחות מתקיימות באולם הגדול בבניין הראשי, זו שנכנסת דרכו פנימה, בכניסה." שילה סיפרה באינפורמטיביות מדופלמת. נראה שהיא חזרה על הטקסט הזה מיליון פעם בעבר.

"הלימודים מתחילים בשמונה בבוקר, בשתיים עשרה יש הפסקת צהריים עד אחת, ומאחת עד ארבע יש קורסי בחירה. ארוחת הערב מוגשת משבע עד שמונה. משמונה עד עשר יש זמן חופשי, בו את יכולה להיפגש עם חברים, לשהות באולם המשותף, בו יש מחשבים וחדרי טלוויזיה, או שאת יכולה ללכת למרכז הספורט ולהירשם לחוג שחייה או טניס. יש כאן הרבה מה לעשות, את לא תשתעממי. בשעה עשר יש כיבוי אורות. אחת לשבוע יש בדיקת ניקיון שנערכת במעונות על ידי רכזת הבניין, שבמקרה שלך היא מיסיס אופנריימר. זה אומר שהחדר צריך להיות נקי ומצוחצח, כל אחת מן השותפות בחדר צריכה לתרום לניקיון השבועי. הבדיקה נערכת בשש בבוקר בכל יום שני. יש שאלות?"

הנדתי בראשי לשלילה.

"את כל המידע שסיפרתי לך, וגם מפת התמצאות בפנימייה, תוכלי למצוא בספרון לתלמיד החדש של סטנפורד בתיבת הדואר שלך." שילה חייכה לעברי. "אני יודעת שזה הרבה מידע לעכל בפעם אחת, אבל את תתרגלי מהר ואפילו תיהני מכך."

הלכנו יחד עד לבנייני המעונות. יכולתי לזהות מיד אילו חדרים היו שייכים לבנות ואילו לבנים. במעונות של הבנות המסגרות של החלונות היו צבועות בורוד בוהק, ואצל הבנים בכחול בוהק. הידד לתפקידים מגדריים עתיקים חשבתי בקדרות. ועם זאת, מה ציפיתי כאשר שיגרתי את עצמי לפנימייה שמרנית ומבודדת מן העולם החיצון?!

"אני חייבת להזהיר אותך כבר מעכשיו, ג'יין." שילה פנתה אליי ברצינות. "אל תכניסי בנים לחדר שלך, לא משנה עד כמה משכנעים הם יהיו. העונשים על כך חמורים בהחלט. מיסיס אופנריימר סילקה ילדה שלמדה איתי באותה כיתה, בת להורים אמידים, רק כי מצאה אצלה בחדר כמה... כמה בחורים ערומים ואמצעי מניעה מלוכלכים. זו הייתה תקרית מביכה כל כך! כל הפנימייה געשה במשך שבועות. זה היה נוראי!"

הצלחתי להחניק צחקוק מבלי ששילה תראה. אומנם לא הייתי מאד מקובלת בחטיבת הביניים, אבל כן ראיתי קונדומים בעבר, בשיעורי חינוך מיני, זאת אומרת. הבנים ניפחו אותם לכדי בלונים ואז מילאו אותם במים. הם חשבו שזה היה מצחיק נורא לתלות אותם משני צידי הלוח כדי שהמורה החסודה להיסטוריה תגלה אותם בכניסה לשיעור. ובכן, זה באמת היה משעשע, לראות את המורה מסמיקה ומגמגמגת. העונש המשותף שהכיתה קיבלה לאחר מכן, ריתוק של שבועיים, היה משעשע קצת פחות.

"כאן אנו נפרדות, ג'יין ווייט." שילה החזיקה את ידי. "אני מאחלת לך המון בהצלחה בשנת הלימודים החדשה. בערב ישנו טקס של קבלת השנה החדשה, באולם, תבואי לבושה במיטב בגדייך. אין צורך בתלבושת אחידה היום."

סחבתי את המזוודות שלי במעלה המדרגות לקומה השלישית. הגעתי למסדרון ארוך ורחב ידיים, היו בו דלתות סגורות מעץ כהה מצדו השמאלי ותיבות דואר קטנות ליד כל דלת. צעדתי על שטיח אדום ורך, ומימיני, עשרות חלונות מלבניים שנתנו לקרני השמש להסתנן פנימה.

מצאתי את הדלת הנכונה עמוק בתוך המסדרון. ממש ליד השירותים.

37א הנה אני באה. אמרתי לעצמי ונשמתי עמוק פנימה לפני שפתחתי את הדלת. החיים החדשים שלי התחילו.

בפנים קיבלו אותי שלוש מיטות יחיד לבנות, עם כיסויי מיטה כחולים ושידות עם ארונות צמודים לכל מיטה. בנוסף היו בחדר שתי שולחנות עם כיסאות ומדפים קטנים ומתקפלים מעליהם. החדר היה קטן מכפי שדמיינתי וצפוף לשלושה בנות, אך הלב שלי פעם מהתרגשות ודחיתי את המחשבות השליליות החוצה.

על אחת המיטות ישנה נערה עם שיער וורוד בוהק ועגילים שחורים ומרובים באוזניה. היא לא לבשה את התלבושת האחידה, אלא חולצה שחורה ורחבת מימדים של איזו להקת מטאל, מכנס שחור עם פסים לבנים ונעלי צבא שלא נראו נשיות בכלל. היא נראתה כמו האנטיתזה של כל מה שהפנימייה הזו הציגה. מעניין מה מישהי כמוהה עושה במקום שכזה, תהיתי. היא הייתה מחוברת לאייפוד שלה ולא הבחינה בי.  

"היי, אני ג'יין ווייט." ניגשתי אליה והושטתי לה את ידי. היא הרימה את מבטה ולא לחצה את ידי. ראיתי מיד את עיני המלוכסנות וידעתי שהיא לא מכאן, לא מאמריקה.

"צ'ונג סן לי." היא השיבה בשקט וחזרה אל האוזניות שלה.

רציתי להגיד משהו נוסף, לשאול אותה אם היא חדשה כמוני, או היכן מקבלים את התלבושת האחידה, אבל לא נראה שצ'ונג רצתה לשוחח עימי.

לא רציתי לתת לחסום הזמני הזה לדכא אותי ולכן אמרתי שאלך לשתוף פנים אחרי היום הארוך הזה.

חלפתי על פני חדרים נוספים שהיו סגורים בפני והגעתי למלתחות של הבנות. מראת קיר גדולת מימדים קיבלה את פניי. ומתחתיה ברזים מוזהבים וכיור משיש אדומה. מאחורי היתה הכניסה למקלחות ולשירותים אבל אני נעצרתי שם. מול המראה, בוחנת את עצמי, כאילו ראיתי את עצמי לראשונה מזה זמן רב, מאז שההורים שלי כבר אינם.

נראיתי שונה לעצמי, כמעט זרה, בהשתקפות הזו. שיערי החום שהיה אסוף לאחור, בצורה כה בלתי רגילה, העיניים השחורות נדמו עצובות יותר מאי פעם, וגם בודדות, ועצמות לחיי בלטו והדגישו את הרזון שלי. נגעתי בהן בקצות אצבעותיי.

פעם הייתי אחרת. פעם הייתי מלאה בכל המקומות הנכונים, עם לחיים מלאות בשמחת חיים ואור בעיניים. הייתי מתעוררת כל בוקר עם חיוך, אפילו אם זה היה בוקר עם מבחן או ריצה בספורט. לא היה יום שהיה מדכא בעיניי. וכעת כל הימים שלי הפכו לאפורים. ואני הפכתי לאפורה בעצמי.

"את חדשה?" מישהי קטעה את מחשבותיי.

ראיתי את הבבואה שלה במראה תחילה. גבוהה, רזה ומלכותית, שיערה מוזהב וגלי, עיניה כחולות ושפתיה מלאות כמו דובדבנים. היא לבשה שמלה בצבע טורקיז שהחמיאה לעיניה ולרגליה סנדלים כסופים וגבוהים. היא נראתה כמו נסיכה אמיתית, מקסימה ומדהימה ביופיה. אני לעומתה דמיתי לעכברון קטן וחיוור או אפילו פרח קיר דהוי. קצת התביישתי בעצמי, שמישהי כמוה, ראתה אותי במצב עגום שכזה.

"כן, אני ג'יין ווייט." ניסיתי לחייך.

"אני אנג'ליקה דוסון, אבא שלי מנכ"ל של אחת מחברות הנפט הגדולות בעולם. 'נפטנט'. שמעת עליה?"

"האמת שלא." הודיתי ורציתי להביט במשהו אחר, רק לא בה, אך לא יכולתי להפסיק. היה משהו ממגנט באישיות שלה, במראה שלה, בעצם נוכחותה.

"זה בסדר, לא כולם מתמצאים בנפט. אני נולדתי בבית שבו למדתי כלכלה ביחד עם קרוא וכתוב." היא חייכה. "ומיהם ההורים שלך, אם אפשר לשאול כמובן?"

החיוך ירד משפתיי.

"ההורים שלי מתו."

זו כנראה הייתה תשובה שאנג'ליקה לא ציפתה לה. היא הניחה יד מנחמת על כתפי.

"ג'יין המסכנה, זו טרגדיה איומה כל כך! לאבד את שני ההורים! אילו זוועות יש בעולם הזה..." היא נחפזה לומר. "יש לי רעיון, ג'ייני. שבי עם החברים שלי היום בארוחת הערב ונזכה להכיר אחת את השנייה יותר טוב. מה את אומרת?"

"אני אשמח." אמרתי באי נוחות מסוימת. עצם האזכור שלהם גרם לי להתעצב אף יותר. אך המחשבה שאכיר את התלמידים של הפנימייה ואזכה להתחבר אליהם החלה לשפר את מצב רוחי.

"אז נתראה. תזכרי ללבוש את השמלה הכי יפה שלך. וכמובן נעליי עקב." היא אמרה ואז עזבה אותי לבדי במלתחות.

השמלה הכי יפה שלי. וגם נעליי עקב. יופי ג'יין... לא היה לי אף אחד מאלו. מאד בניתי על כך שאזכה ללבוש את התלבושת האחידה, מבלי לחשוב על שמלות קוקטייל מהודרות ונעלי עקב שלא נעלתי בחיי. לא רציתי להתלבט ביום הראשון שלי בפנימייה, לא רציתי להרגיש שונה, רציתי רק להיטמע ולהפוך לאחת מהם, מבלי שהם אי פעם ירגישו בהבדל.

"ברוכה הבאה לסטנפורד, ג'ייני." אמרתי לבבואה שלי במראה. הבבואה חייכה אליי, את החיוך הישן שלי, זה שלא אבד תקווה, זה שנלחם עבור כל יום כדי שיהיה היום הטוב ביותר, ואז ידעתי שאהיה בסדר.

אני אצליח.

אני אשרוד את סטנפורד.

ההמשך יבוא... מקווה שאהבתם ואשמח לקרוא את התגובות שלכם :)

1.

הייתי בת ארבע עשרה כשמשאית בטון לכדה ומחצה למוות את השברולט הכחולה שלנו, ובתוכה שני הוריי, נאבקים להישאר יחד, לאחוז זה בזו, בשניות האחרונות של חייהם. לא הייתי איתם באותה נסיעה, לא זכיתי להיפרד מהם ולא זכיתי להגיד להם כמה אני אוהבת אותם וכמה אתגעגע. הייתי בבית של הסבים שלי ושיחקתי בקלפים. אומרים שלפני שמשהו רע קורה, מרגישים תחושה כזאת לא נעימה בבטן, כמו מסמר שמחורר את הגוף אינספור פעמים. אצלי זה לא קרה. לא הרגשתי דבר.     

למעשה הייתי עסוקה בלכעוס. כעסתי על שניהם כי הם השאירו אותי 'תקועה' אצל סבתא מרגרט הפטפטנית והטרחנית וסבי ג'יימס הזקן העקשן הזה. למה הם לא יכלו לקחת אותי איתם לחופשה? תמיד הייתי ילדה טובה כל כך, התנהגתי למופת אפילו כשמבפנים כל רגשותיי געשו. אף פעם לא נתתי להם לראות את הרוגז שלי כי פחדתי בסתרי ליבי שיפסיקו לאהוב אותי.

וכעת הם אינם וכל הרגשות המבולבלים שהרגשתי כלפיהם נאבקו כדי למצוא מפלט ואני נאבקתי אף יותר כדי למנוע מהם להתפרץ. אסור שסבא וסבתא יראו. הם עוד יחשבו שמשהו לא בסדר בי והייתי זקוקה באופן נואש לשכנע אותם שאני בסדר. השקר הגדול של חיי. מסכה על מסכה שלבשתי ביום יום. החיוכים שחייכתי, הצחוק שהמאולץ שנפלט החוצה, הבדידות שעטפה אותי כמו שמיכה.

ובלילות הייתי נשברת. הייתי בוכה אל תוך הכרית ושונאת את אלוהים על מה שהוא עשה לי. הוא לקח את האנשים הכי חשובים לי ברגע אחד שהיה יכול להיות רק עוד רגע לא חשוב, ששינה את כל מחזור חיי.

   באותו בוקר עוד דיברנו בטלפון. אימא התלהבה מכך שראתה את הגרנד קניון. היא סיפרה לי בפרטי פרטים על התהום שהם ירדו לתוכה, תהום של אבנים בשלל צבעים, ורק היא ואבא ירדו עם חבלי הסנפלינג שלהם עד לקרקעית. לא יכולתי שלא להתאכזב על כך החוויות הנהדרות שהם עברו בלעדיי. הם תמיד השאירו אותי מאחור, כמו מתנה לא רצויה שמשאירים על מפתן הדלת. רציתי להתפרץ, להתעצבן, לטרוק את השפופרת ולרוץ לחדרי, עם הדמעות מתפרצות החוצה מעיני, אך במקום זאת לא עשיתי דבר.

"אני יודעת שרצית להצטרף אלינו, אני מבטיחה לך שבפעם הבאה נעשה טיול משותף. את תהני כל כך! בקרוב נגיע לקחת אותך, יקירתי." היא אמרה לפני שהיא ניתקה.

אז למה לעזאזל לא באתם? למה לא באתם לקחת אותי?!

  נסענו, אני והסבים שלי, במשך שעתיים וחצי עד לביתי הישן, כדי להשתתף בהלוויה. אימא ואבא כתבו בירושה שלהם שהם רוצים להיקבר בשולי הפארק של סנט מישל. שנאתי אותם על כך. הם הרסו את הכל עם המוות הבלתי צפוי שלהם. הם הצליחו להרוס את כל חוויות הילדות שהיו לי בפארק הזה. תמיד היינו נוסעים יחדיו על אופניים על השבילים הלבנים, או עושים פיקניק על המדשאות שצפו על האגם, או אבא היה רודף אחריי ואני הייתי בורחת עד שנשמתי הייתה נגמרת בריאותי. וכעת חלפתי על פני השבילים לבדי, מכוסה בשחורים, מסביבי עשרות אנשים אפורים, מטושטשים, רחוקים מכדי להגיע אליי באמת. הוריי יישארו בפארק הזה לעד. שתי מצבות משיש. ועליהן פרחים. וכמה דמעות מלוחות שייתייבשו בשמש. אני אעזוב את הפארק הזה כבר בלעדיהם.

  כבר באותו יום החלטתי שאיני יכולה לחיות עוד בבית שלי. הכל הרגיש לי זר בתוכו. הרהיטים, השטיחים, התמונות שעל הקירות, האווירה הנעימה הזאת של הציפייה לראות אותם. לא יכולתי לכבות את התחושה שהם ייכנסו פנימה ויחבקו אותי. בבית הרגשתי רק את הציפייה הבלתי אפשרית שהם יחזרו ושנאתי את זה.

   אספתי ביחד עם סבתא את הדברים. הכנסנו את כל התמונות המשותפות לקופסאות, קופסאות שרציתי לסגור ולא להביט בהם עוד לעולם. אותם פרצופים שמחים שבהו בי הזכירו לי עד כמה הם יחסרו. וזו הייתה רק ההתחלה. במשך שבועיים הורדנו את כל הספרים מן המדפים, עטפנו את כלי הזכוכית, קיפלנו את הבגדים, רוקנו כל חדר וחדר עד שנותר רק החדר שלי. כי רק אני נותרתי. והם
כבר לא.

"אני אעשה זאת לבד, סבתא." אמרתי לה בכניסה לחדרי. "תחכי לי בסלון."

"בבקשה, ילדתי." היא הניחה לי להתאחד בפעם האחרונה עם חדרי.

   הפוסטרים על הקירות הורודים, אוסף הדיסקים שלי, המחברות המפוזרות על השולחן, ספרים ומגזינים שאספתי באדיקות, היומנים שכתבתי... כל אלו היו רק חפצים. ומהם חפצים של אדם כאשר הוא כבר איננו? תהיתי מתי אני כבר לא אהיה. מה יעשו בחפצים שלי? הרי הם כבר לא יהיו שווים דבר. וכמה משמעות הייתה להם בשבילי. כל דף מיומן היה חשוב, כל דף היה תיעוד של זיכרון זה או אחר מחיי. כל מגזין שקראתי עשרות פעמים הביא עוד ועוד זיכרונות. התחלתי לאסוף את חפציי. וכשסיימתי החדר היה ריק ונטוש. הקירות ערומים, כמעט משתתפים בצערי. סגרתי את הדלת בפעם האחרונה. מובילה את שאריות חיי החוצה בקופסאות קרטון.

  ביום האחרון של החופש הגדול, שכבתי בערסל בגינה בבית הסבים שלי. השמש החמימה של סוף הקיץ ליטפה את פניי. שמעתי את הרוח מלחששת עם הענפים של העצים מסביבי. כבר השלמתי עם הההרגשה שזה היה היום האחרון שלי כאן. נהניתי מרגעי השלווה האחרונים, מרחיקה כל מחשבה שלילית לפינות חשוכות בתודעתי. המוות של הוריי גרם לי להשתנות. אם עד כה הייתי תלויה בכל החלטה שלהם, בכל חיזוק שלהם, בכל עצה או שאלה תמיד באתי אליהם, כעת נותרתי לבדי. הייתי צריכה להסתמך על העצות שלי ועל החיזוקים שנתתי לעצמי. אומנם באתי ממקום של כאב, אך רכשתי הרבה מאד כח נפשי בדרך. ובמקום להרגיש כמו בת ארבע עשרה טיפוסית, היו הרבה ימים בהם הרגשתי כמו בת שלושים.

  המזוודות היו כבר מוכנות. שתי מזוודות ורודות בינוניות. ובתוכן בגדים, נעליים, התמונות שלי איתם והיומן האחרון שכתבתי בו. לא אזדקק להרבה מעכשיו. סבי וסבתי רשמו אותי לפנימיית סטנפורד. הכסף שהשאירו הוריי הרשה להם את המותרות הזו. ידעתי שאני צריכה להודות על העובדה שאומנם הפכתי ליתומה, אך לפחות הייתי יתומה עשירה. וסטנפורד הייתה הפנימיה היוקרתית ביותר בכל החוף המערבי. פנימייה של ילדי שמנת שנשלחו לחוף המרוחק כדי ללמוד מעט על החיים ועל נימוסים. בתוכנייה נרשם שהתלמידים מחויבים ללבוש תלבושת אחידה. ועד כמה שזה נשמע חסר ערך, אהבתי את החצאיות החומות שהבנות לבשו בתמונות, ואת חולצות הכותנה הלבנות והאדומות שלבשו ביחד עם גרביונים שקופים. יכולתי כבר לדמיין את עצמי כחלק מן האליטה, במקום שבו אין צורך בהורים, במקום שבו ילמדו אותי לא רק מתמטיקה וספרות אלא איך להסתדר בכוחות עצמי. ואיזו עוד ברירה הייתה לי? לא יכולתי להיתקע לנצח בבית הסבים שלי. מאז אותו יום, הם שמרו עליי בכפפות משי ודאגת היתר שלהם גרמה לי להתחרפן ולצעוק ללא קול ובחוסר אונים מותך אל תוך הכרית שלי בלילות.

וגם, אם אפשר לציין משהו נוסף שהקסים אותי בפנימייה הזו, מלבד התמונה שלי כאשת חברה גבוהה, ראיתי כמה קורסי בחירה נחמדים לשעות אחר הצהריים שתפסו את תשומת ליבי. רכיבה על סוסים, קורס כתיבה יוצרת, ציור וכלכלת בית. כל אלו היו דברים שלא יכולתי ללמוד בבית הספר התיכון שיועדתי ללכת אליו.

  בתחילת הקיץ כתבתי חיבור מרשים, שעליו שקדתי במשך שלושה ימים, על הסיבות מדוע אני מועמדת ראויה להתקבל לפנימייה. התכנסתי עמוק בתוך עצמי וסחטתי כל מילה ומילה אל תוך הנייר. סבתא שלחה את המעטפה האדומה הגדולה בדואר, ביחד עם כל המסמכים שלי, בצירוף תמונה ומכתב מפסיכולוג שאליו הלכתי פעם אחת כדי לספר לאישה זקנה ומקומטת עם דוקטורט
בפסיכולוגיה קלינית כיצד אני מרגישה מאז שהוריי נמחצו למוות על ידי נהג משאיתשיכור שלא הצליח למצוא את דושת הבלמים שלו.

  כעבור חודש הגיע מכתב. התקבלתי. חייכתי בפעם הראשונה באמת ואפילו החיוך הזה כאב. מדוע הצלחתי לחייך כה בקלות כשהם כבר אינם? כעסתי על עצמי.

  אך באחר צהריים הזה, בשלושים ואחת לאוגוסט, הרגשתי סוג של התחדשות פועמת בעורקיי. זה היה הרגע שלי להתחיל מחדש. הרגשתי כלואה בבית הזה והגיע הזמן להשתחרר לחופשי. באותו לילה ישבתי בהתרגשות מהולה בתחושת לחץ מתגברת מול היומן שלי. רציתי לרשום משהו חשוב, מילים שאחר כך אשוב אליהם ואתפעל, אך שום דבר מופלא לא יצא החוצה. רשמתי את השורות הבאות, שנדמו לי מאוחר יותר כחסרות משמעות:

"מחר אתחיל חיים חדשים. אני עוזבת כדי לעבור לפנימיית סטנפורד. אני
אוכל ללבוש את התלבושת האחידה  ולהעמיד
פנים שאני משתייכת לבני האצולה. ואולי גם אכיר את נסיכת מונקו שתלמד בכיתה י' השנה.
אני בלחץ רב אז עד הפעם הבאה."

לפני השינה שתיתי תה עם סבתא מרגרט במטבח. היינו רק אני והיא, למרות שסבתא מרגרט תמיד פטפטה יותר מדי, אף אחת מאיתנו לא דיברה. שעון הקוקיה תקתק בעצבנות על הקיר. מכוניות מרוחקות חלפו בצידי הדרך מבעד לחלון. לגמתי את התה שלי ומחשבותיי דהרו הרחק מן המקום הזה. לא רציתי להיזכר בהם כעת אבל נזכרתי בכל זאת. וכשהרמתי את מבטי אל סבתא ראיתי את הדמעות בעיניה. ובפעם הראשונה בחיי הרשיתי לעצמי לפתוח את הברזים ולתת לדמעות לזלוג בנוכחותה.

אשמח לקרוא את התגובות שלכם :) ההמשך בקרוב!