ליד האייקון יש לי בלון אדום. הקיר שלי בפייסבוק מלא בפרסומים מאנשים שלא ראיתי המון זמן וכאלה שאף פעם לא דיברתי איתם. החדר מבולגן, העטיפות חטיפים ריקים זרוקים, הפח מלא עטיפות מרשרשות, מצב הרוח בשמיים.

כנראה יש לי יום הולדת.

זה היה יום הולדת נהדר. החברות הקרובות בילו איתי את כל הסופ"ש, ובשישי בערב יצאנו עם החבורה הזאת שלא חשבתי שנסתובב איתם. אבל הם שימחו אותי ונהנתי לדבר ולהתחבר אליהם. אני בהחלט מרגישה סיפוק מטורף מהיום הולדת הזה ולא הייתי משנה בו דבר.

אז איך אסכם 16 שנות קיום בעולם הזה?

בכל גיל הייתי בן אדם קצת אחר. יותר בוגרת ומנוסה מהשנה שעברה. חברים באים והולכים, תחביבים שונים, לבוש, התנהגות, ונקודת מבט אחרת על העולם. אבל תמיד הייתי מעט שונה, אינדיבידואלית, מוצאת פה ושם פערים ביני לבין הסביבה- לפעמים לטובתי, לפעמים לטובתה. מאז שאני זוכרת את עצמי יש אדם אחד שתמיד היה משענת איתנה, ביקורתית וכנה אך תומכת ומחזקת- אני. המפלט הנצחי והבטוח שלי היה התחפרות בתוך עצמי. אהבתי את זה, את השלווה והמופשטות של להיות לבד. ואולי אפילו לא לבד, אלא עם עצמי. נהנתי ואני עדיין נהנית לנהל דיאלוגים פנימיים, להרהר, לדמיין. לחיות טוב יותר בתוך הראש.

אבל בסופו של דבר אני עומדת במקום שרציתי להגיע אליו. חוויתי קשרים, הישגים, אהבות, מכשולים, לפעמים היה קשה ומייאש ולעתים היו אלה רגעי האושר הקטנים שמילאו אותי בתקווה וכוחות מחודשים. אני חושבת שזכיתי לעבור כל חוויה שהייתי יכולה לבקש, לא תמיד בסיפוק מלא ובדרך המושלמת שתמיד חשבתי שמגיעה לי, אבל לפחות קיבלתי את ההזדמנות, ההתנסות. אני חושבת שמי שאני עכשיו היא ה'אני' בשיאה, התגלמות כל שבריר באישיותי ובעברי. אני יכולה לומר שהגעתי למקום בו אני שלמה עם עצמי ומעריכה אותי וכל רגע בחיים שלי. לא פוסלת דבר, נכונה להשקיע ולהיפתח. מודעת לכל כישרונותיי ומגרעותיי, למעשים ולדרכים בהם אני נוהגת. ההשלמה הזאת לגבי אני כבן אדם מיוחד וטוב, הבנוי היטב שכבות-שכבות, גורמת לי לחייך מבפנים חיוך מחמם ומלטף, אפילו שאני לא תמיד חשה בו. אבל זו המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל ליום ההולדת.