Dreams - פאנפיק

"כן, מה בשבילך?".
אישה בשנות הארבעים לחייה בשיער צבוע, פוני בובה מבולגן ואיפור חזק מדי לפניה הבהירות מסתובבת לעברי מאחורי הדלפק ומיישרת את הסינר הירוק שלה עם סמל בית הקפה.
אני מסתכלת על התפריט שמודבק אל הדלפק ועוברת עליו באצבעי. "כן, אני רוצה בבקשה קפוצ'ינו גדול ו...אממ... קרואסון עם ריבת חלב."
"אין בעיה." האישה מכינה לי בזריזות ובמיומנות את הקפוצ'ינו ומניחה אותו על הדלפק מולי. "עוד כמה דקות הקרואסון יהיה מוכן."
אני מהנהנת ושותה בינתיים מעט מהמשקה, משוטטת בהודעות הוואטסאפ שלי.
"היי, תביאי לי בבקשה קפה רגיל, הכי גדול שיש לך, עם ארבע כפות סוכר. ואולי תביאי לי גם את מספר הטלפון שלך."
הקול המוכר והפלרטטן לשמאלי גורם לי להסתובב אוטומטית. מי עומד שם אם לא הארי סטיילס בכבודו ובעצמו, בחולצת ה- HIPSTA PLEASE, אחת מהחולצות הכי מפורסמות שלו, בג'ינס צמוד ובמשקפי שמש, ומפלרטט בגלוי עם מוכרת בלונדינית שלא נראתה בדיוק בת עשרים. הבלונדינית מצחקקת במבוכה ומעיפה את זנב הסוס הצהוב שלה באוויר כשהיא מסתובבת אל מכונות הקפה.
אני מגלגלת את עיניי כלפיו ומקניטה אותו. "לא ידעתי שאתה בקטע של נשים שיכולות להיות אימא שלך."
הארי מפנה את מבטו לעברי, בהתחלה בכעס, מוכן לריב עם הבחורה החצופה שזרקה לעברו את ההערה הזאת, אבל אז הוא מתרכך ושמץ של חיוך עולה על פניו.
"נשים חוקיות עושות לי את זה." הוא מתחמק בחיוך יהיר מההערה העוקצנית שלי. "אבל את יוצאת מן הכלל."
"שזה אומר?".
"שאני אשמח לקבל את מספרך גם, למרות שאת לא חוקית." הוא עוצר דקה ועושה את עצמו חושב. "אה, כבר שכחתי שיש לי אותו."
אני מגלגלת את עיניי.
"מה שלומך, גרייס?". הוא נוטש את הטון הפלרטטן והיהיר שלו ומחליף אותו בטון חביב.
"אני בסדר, סתם קונה משהו לאכול. הקפיטריה שלנו סגורה היום משום מה...". אוי! על מה אני מקשקשת? זה בכלל לא אמור לעניין לו את התחת. זה הארי סטיילס, לא עוד סתם בחור. אני ממהרת לשנות נושא. "מה איתך? ועם הבנים?".
"עסוקים. ליאם קצת צרוד ויש לנו עוד יומיים הופעה ברדיו. אנחנו מקווים שהוא יחלים ודוחפים לו כל תרופת סבתא אפשרית." הוא גיחך.
"מתוקה, הקרואסון שלך." האישה המבוגרת ששירתה אותי קודם מניחה על הדלפק לצדי קרואסון עטוף בנייר עם סמל בית הקפה. "עשרים ליש"ט בבקשה."
אני מחטטת בתיק הצד שלי אחרי הארנק, מוכנה לשלוף אותו החוצה, אבל אז הארי מניח את ידו על זרועי ומחייך לעברי. "אני אשלם."
אני חייבת להודות שזה קצת מרגש אותי, יותר ממה שציפיתי. אבל ממש קצת. "אוקיי."
הארי שולח את ידו לעבר הכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלו ודוחף את אצבעותיו פנימה, שולף את ארנק העור הגברי שלו החוצה. הוא מוציא ממנו שטר של חמישים ליש"ט וזורק אותו על הדלפק. "תשמרי את העודף." הוא אומר ודוחף את הארנק בחזרה לכיס. אני פשוט מהופנטת אחרי תנועותיו ומגלה שאני בוהה בתחת שלו קצת יותר מדי.
"אהבתי את הבגד שלך, דרך אגב." הוא מפטיר לעברי כבדרך אגב בחיוך חמוד וקוטע אותי ממחשבתי.
אני משפילה מבטי אל הבגדים שלבשתי; ג'ינס פשוט, חולצה עם הכיתוב האירוני – I ♥ boys with accent,
וסניקרס כחולות. השיער שלי היה פזור על כתפי וכובע צמר חמוד עליו – מראה שלמדתי משרלוט.
לא היה בו שום דבר מיוחד או מושך באופן יוצא דופן, רק עוד מראה רגיל של אמצע השבוע.
סומק מטפס על לחיי ואני משחקת בצמיד האדום של פרק זרועי במבוכה. "תודה."
אני לו להחמיא לו ולומר שגם הוא נראה לא רע, אבל הוא בוודאי כבר יודע את זה.
"את רוצה לשבת איפשהו או...?".
"אני צריכה לחזור לקולג' כבר... אבל אני אשמח אם יהיה לי ליווי..."
"העונג כולו שלי." הארי מחייך. הוא הולך לעבר היציאה ופותח לי את דלת הזכוכית, נותן לי לעבור לפניו.
"מי היה מאמין שהארי סטיילס הוא ג'נטלמן בריטי קלאסי?". אני מצחקקת.
"זה לא ברור?" הוא מחייך את החיוך הכי גדול ומקסים שלו ומנפנף בשערו כאילו הוא איזה דוגמן.
"שוויצר." עיניי מתגלגלות אוטומאטית.
"כזה אני!" הוא צוחק.
"אז מה בחור כמוך עושה בדרום קנזינגטון? הכניסה רק למשכילים."
"סתם באתי לבקר חבר שגר באזור." הוא מסביר. "והיי, את קוראת לי טיפש?".
"אני?! מה פתאום!" מבטי הופך לציני.
"את בחורה קטנה וחצופה, גרייס."
אני מחייכת ומתקדמת במהירות גדולה יותר. הארי, מאחוריי, מנסה להשיג את צעדיי.
"אז שמעתי שהחתימו אותך בחברה." הוא אומר.
"כן... אני עדיין קצת בשוק מכל מה שקרה, והמהירות שבה זה קרה, אבל אני מקווה לקלוט את זה מתישהו."
אני חותכת חתיכה מהקרואסון שלי ומכניסה לפי. כשאני מרימה את ראשי, אני מגלה שהארי בוהה בי.
או בקרואסון. לא ממש החלטתי.
"רוצה?"
"אם את מרשה לי." הוא אומר בחיוך.
אני בוצעת לו חתיכה מהמאפה. הוא תופס אותו באצבעותיו - כמה שהן ארוכות, אלוהים - ומכניס אותו אל הפה, מלקק משפתיו את ריבת החלב שנזלה החוצה.
לרגע אני מרגישה ממש כמו בסרט פורנו
"אחד הדברים היותר טובים שאכלתי בחיי!" הוא אומר.
כן? אני חושבת לעצמי. אני אשמח לדעת מה עוד אכלת.
"גרייס, הכול בסדר?".
"מה?" אני מתנערת ממחשבותיי. "כן, לרגע חשבתי על משהו...".
אני מצחקקת לעצמי. מבטו של הארי חשדן כשהוא מסתכל עליי.
"אני צריך לדאוג למצבך הבריאותי או...".
"לא, לא... אל תדאג. אני בסדר. אוי אלוהים!" לא משנה כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להפסיק לצחוק כמו מטומטמת.
"גרייס! תנשמי!" הארי מתחיל לצחוק ביחד איתי.
"אין... אוויר... אין!".
לאחר דקות ארוכות, אני מצליחה לנשום מחדש. אבל החיוך עדיין מרוח על פניי.
"מזל טוב." הארי אומר.
"אויש, תסתום!"
אנחנו מגיעים לקולג' לאחר כמעט רבע שעה.
"אז... זהו?" הארי אומר.
"איי, איי מי שיישמע!" אני מגחכת.
"תודה הארי, שליווית אותי." אני מודה לו.
"אין בעד מה!" הוא מחייך. "תגידי... תרצי לשתות איתי משהו? אחרי שתסיימי היום."
"כן, בטח. אני אשמח!"
"יופי." הוא מחייך בסיפוק ממש.
"אז... אני אתקשר כשאסיים." אני אומרת.
"בסדר גמור." הוא מחייך.
הארי פורש את ידיו לצדדים ומחבק אותי. "נתראה!"
אנחנו נפרדים לשלום וכל אחד פונה לדרכו. אני מתחילה לעלות במדרגות האבן הגדולות אל הכניסה לקולג', אבל אז מסתובבת בחזרה לעברו. גם הוא הסתובב בחזרה לעברי. מבטינו מצלבים למשך שנייה אחת נוספת לפני שאני מפנה את ראשי ונכנסת פנימה כשחיוך מטופש מרוח על הפנים שלי.