סיפורה של שמנה כרונית :)

טוב אז מאיפה להתחיל?...אני בחורה בת 25,כבר לא כל כך ילדה,והאמת היא שבהתחלה היה לי קצת קשה לפתוח את הבלוג ולהיכנס לכל העניין הזה-גם בשל העובדה שזה נראה לי קצת ילדותי ולא כל כך מתאים לגילי.אבל אחרי עיון קצר ואקראי בעוד כמה בלוגים שמתפרסמים פה, קיבלתי קצת אומץ והבנתי שלא כל הבלוגרים והבלוגריות הם 18 מינוס ומקסימום-גם אם זה מטופש זה במילא אנונימי ואף אחד לא יגיד לי את זה אחר כך פנים מול פנים.

אני מאוד גבוהה,180-ותמיד הייתי ילדה מאוד שמנה ונערה שמנה,ותמיד התבלטתי עקב הגובה הרב.כל עלייה במשקל הייתה בלתי ניתנת להסתרה כיוון שזה הדבר הראשון שרואים אצלי, ואני מודה שלא הכל היה רע כיוון שהרבה מזה תרם לחישול האופי שלי לטובה ולרעה.כיום אני די גדולה,(עדיין) ומגלה די הרבה עניין באנה-ומנסה להיעזר בה כדי להגיע למשקל היעד שלי שהוא 65.(לבנתיים)

אני חושבת שאני דווקא באה ממקום שהוא קצת יותר בוגר ולא מחוסר מודעות לכאורה ל"נזקים" שאנה כביכול גורמת לכל מי שמאמץ אותה. אבל לי יש את האומץ ( או הטיפשות) להכריז ולהכיר בקול ביחס הצבוע של החברה כלפי כל האנות אי שם,כיוון שאני כן חוויתי מה זה להיות שמנה.אני כן חוויתי מה זה להיות דחויה וללמוד לנטרל רגשות ולא לאהוב,ולהבין שבתכלס שמה שקובע אצלך זה לא מידת האינטלגנציה או אפילו האופי שלך,שלא משנה כמה תנסי לשנות ולהתאים את עצמך או גם לפעמים פשוט להיות עצמך-אלא גודל הטוסיק שלך והאם יש לך בטן שטוחה או לא.לא שאני אומרת שאנשים לא מחשיבים את כל התכונות הנ"ל-אבל רק אחרי שהגודל הכללי שלך עובר את המבחן בהצלחה :)שורה תחתונה-לא משנה מה תהיי או מה תלמדי או לאן תתפתחי-אם אם לא רזה את לא קיימת נקודה! שלא לדבר על כל הדלתות שנסגרות בפנייך עוד לפני שהספיקו בכלל להיפתח...רק בגלל השומנים.ואני לא אומרת זאת ממקום של נערת תיכון דחויה חברתית כי בתיכון דווקא היו לי הרבה חברים בלי קשר למשקל אבל כשזה היה מגיע לקשרים רומנטיים או משיכה-פשוט...לא הייתי קיימת לא מבחינתי ולא מבחינת אף אחד אחר.גם עכשיו בעולם של המבוגרים אני יכולה לראות עולם שלם של צביעות כשאלה המטיפים מוסר לאחרים שאפשר להיות גם שמן וגם מאושר או אפילו במשקל בריא-ומצד שני מסתכלים בגועל על כל בחורה שיש לה אפילו 100 גרם מיותרים-הכל מדבר בעד עצמו. יש שיגידו שהכל עניין של איזון-אבל אני מסוג האנשים שהולכים על הכל או כלום ואני מעדיפה להיות כעת בקיצוניות השנייה-עם החיבוק של אנה.אני רוצה לציין שאני לא סתם וונאבי והייתי שם לפני 4 שנים בערך כששקלתי 40 קילו פחות ממשקלי הנוכחי וזאת הייתה אחת התקופות היפות והמאושרות בחיי.אגב אם אפשר לחסוך ממני את כל התגובות של: פשוט צריך לאכול בריא ונכון ובלה בלה בלה והשטויות האלה" כי בלי המשמעת של אנה כלום לא עוזר ואני יודעת מנסיון שישנם אנשים כמוני שמצליחים רק בעזרתה-כי היא מספקת לי את המשענת והמורה הקשוחה,והיא זאת שתומכת ברגעים הקשים באמת שאף אחד אחר לא.אז אנא מי שלא מסוגל להבין שלא יגיב!חבל על השורות.... 

השמנה :)