| |
כל מה שאת צריכה עכשיו זה
|
| 6/2012
שפץ ביתך, במקום לשפץ עצמך.
כיאה לסטודנטית בתקופת מבחנים גם אני התחלתי לפזול אל הצדדים ולראות מליון ואחד דברים שחשובים לי יותר כרגע מלמידה אינטנסיבית. הסיפור הזה מוכר לכל דחיין כפייתי: בהתחלה רק מנקים אבק מעל הממיר של הטלויזיה, ומתישהו במהלך הדרך אתם מוצאים את עצמכם בתוכנית ביתית ללא מצלמות של 'שפץ ביתך'. הקורבן האחרון בסדרת פיגועי הדעת (כל הזכויות על הכינוי הזה שמורות לאבא) האלה היה ארון הבגדים שלי. גילוי נאות: לא סידרתי כלום. אני אף פעם לא מסדרת כלום, וזאת אלגוריה יפייפיה להרגליי החיים שלי: אני מוציאה הכל לבחוץ, ומחזירה בחזרה. לאט. דברים אולי זזים קצת מהמקום הקודם שלהם, אבל שום דבר לא נמצא איפה שהוא אמור להיות. אני רואה את כל החולצות שלי שמקופלות ברישול וכל מה שאני מצליחה לגרום לעצמי לעשות זה ליישר את כולן בקו אחיד. לא מקפלת שוב, לא ממיינת לפי צבע, לא בודקת מה אני לא צריכה יותר. מיישרת את כולן בשביל ההרגשה הטובה, ומשאירה בצד. כן כן, עוד לא מחזירה לארון, משאירה בצד. אתם מבינים, אני די בטוחה שאני לא היחידה שמתחולל אצלה הריקוד האינסופי הזה של הכביסה, זה בו היא נעה כמו במשחק הכיסאות בין הארון למיטה לשולחן לכיסא של המחשב. מתישהו במהלך כל הסאגה המתישה הזאת מצאתי את עצמי יושבת בקצה המיטה שלי, בין ערימות של בגדים, דפים, טושים, קלסרים, ויותר מדי כריות, ושנאתי את עצמי ממש על שהתחלתי משהו שידעתי שאני בחיים לא אסיים. אז הלכתי לכתוב פוסט. אלה נגמרים לי עוד לפני שהם מתחילים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: