כל מה שאת צריכה עכשיו זה

המבחן של אתמול היה ככל הנראה אחד מרגעי החסד של היקום כלפיי. זה לא הולך להשמע ככה בהתחלה, אבל קצת סבלנות:

לאחר שפספסתי לא אוטובוס אחד, לא שניים, אלא שלושה, הצלחתי להגיע באחת עשרים ותשע למבחן שהתחיל באחת אפס אפס ובכך להביס את הנמסיס הותיק שלי - הזמן. נכנסתי אדומת פנים [מהחום, מהבושה, מהעצבים של המחשבה שיש מצב שאני אצטרך לבוא גם למועד ב'] וקיוויתי שאף אחד לא ירים את הראש בדרמטיות מהמבחן שלו, NO SUCH LUCK. 

30 סטודנטים הפסיקו לכתוב בבת אחת רק כדי לבהות בבחורה שהעזה להכנס 29 דקות אחרי הזמן. חייכתי את חיוך ה"נו די, קורה!" שלי וחיפשתי מקום לשבת. לא היה. הבוחנת הנויירוטית הסתכלה עליי כאילו אני מסליקה בחזיה שלי פתקי תשובות ואני נעצתי בה מבט של "די להסתכל לי על הציצי" עד שהיא התאפסה על עצמה והציבה אותי באחד השולחנות האחרונים והביאה לי את טופס הבחינה הארור.

מבט מהיר על השאלות, ישו המתוק על צלב, אני יודעת חלק מזה. לא הייתי ב80% מהשיעורים ואין לי אף מחברת אבל אני יודעת, אני יודעת, אני יודעת. זה מדהים כמה אפשר לקלוט בקריאה מהירה של סיכומים בדרופבוקס על הבוקר בתחנה כשהאוטובוס מסרב להגיע. רציתי לבכות מאושר. עניתי על 25 שאלות ב10 דקות והגשתי את המבחן, כולם שוב הרימו את הראש שלהם כדי לראות למי היתה החוצפה. אני לא מבינה את הקנאה הקולקטיבית הזאת, מה אתם מנסים להעביר עם הבהייה המאולצת הזאת? למה לגרום לבחורה להרגיש מודעת לעצמה ככה?

נראה לי שעברתי :| !!

ולסיום, מכיוון שהפוסט הקודם היה כזה פופולארי ומכיוון שגיליתי שזה מרגיע ברמות לפרוק תסכול בצורה היצירתית הזאת, מתנת סוף פוסט: