כל מה שאת צריכה עכשיו זה

ילדים, בקיץ של 2012 הרגשתי שנשארתי מאחור. חברות שלי עברו הלאה לדברים גדולים יותר והיו בתהליכים משני חיים. דודה נתי התארסה לבחור נחמד ודתי למרות שבכל שנות החברות שלנו היא תמיד טענה שהיא תתחתן אחרונה, מהר מאוד זה נהיה בלתי אפשרי לנהל איתה שיחה מבלי לדבר על איך יהיו חיי הנישואים. דודה עדן עדיין עבדה בשתי עבודות והצליחה לשמור על ממוצע ציונים מופתי, אבל בשמונה בערב היא כבר היתה במיטה. דודה מיטל היתה עסוקה באריזה ומעבר אל המרכז, אל הדירה השכורה החדשה שלה והתואר שרצתה להשלים. דודה הדר לא דיברה איתי במשך חצי מהקיץ ההוא ונשארה במעונות המכללה שלה כדי לעבוד ולהשאר קרובה לחיים החדשים שלה שם. הייתי היחידה עם זמן פנוי ביומן שלה. תמיד דיברנו על סופי השבוע ואיך ניפגש כולנו אבל שום דבר מזה לא יצא לפועל ואני הרגשתי בודדה.

זאת היתה שנה קשה. הלימודים לתואר הקליל שבחרתי הרגישו כמו משקולות כבדות שנשאתי איתי לכל מקום. סבתא וסבא שלכם לא עזרו, הם אמרו שאני לא מתאמצת מספיק אבל שהכל יהיה בסדר. הם טעו. נכשלתי בקורסים שהייתי יכולה ללמד בעצמי ולא היה לי אכפת בכלל. לא הצלחתי לקרוא שום מאמר, והעולם האקדמי לא עניין אותי. הכרתי בחור והוא מילא את המחשבות שלי ואת הזמן הפנוי. הידידות ביננו היתה נהדרת. שנינו אהבנו את אותם הסרטים והוא חשב שאני מצחיקה ומעניינת. דיברנו שעות. לרגע חשבתי שזה הדבר האמיתי, אבל כשהוא אמר לי שהוא מחבב אותי התקפלתי. פשוט לא הרגשתי כלפיו שום דבר מעבר לידידות. הפסקנו לדבר. אני לא גאה בזה. במשך השבועות ניסינו להישאר ידידים, אבל השיחה תמיד גוועה מהר מאוד. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי כמו בחורה טיפוסית, ולא אהבתי את זה בכלל.

בחודש יוני של אותה שנה כבר הרגשתי אבודה ומיואשת. 2012 ניצחה אותי לחלוטין ואני ישבתי מובסת בחדר שלי ותהיתי איך יראו החיים ב2022. ילדים, לא הייתם רוצים לחיות במציאות ההיא. החלטתי לעשות עם עצמי משהו, אבל לא עשיתי. במקום זה פתחתי בלוג. לא הייתי חדשה לקונספט של כתיבת בלוג. עד השנה ההיא כבר כתבתי מספר בלוגים והממושך בינהם היה בן שבע שנים, אבל אף אחד מהם לא הרגיש לי כמו הבית. זה היה כמו במשפט ההוא שמבוגרים תמיד אומרים, הפעם השלישית באמת היתה הקסם. אני לא יכולה להגיד לכם שהחזקתי בבלוג הזה לנצח, או שהוא תמיד היה נהדר בעיניי. הייתי צעירה והייתי צריכה לעצור ולבחון את החיים שלי היטב, הבלוג היה החלל הוירטואלי שלי. יכולתי לרהט אותו כרצוני.

וילדים, למרות שלא לגמרי הבנתי את המשמעות של הבלוג הזה בזמנו, תמיד הרגשתי כאילו זה היה הדבר הנכון לעשות. כי, כפי שאתם כבר יודעים כיום, כך פגשתי את עצמי.

עריכה:

או וואה, מסתבר שאני במומלצים. ננצל את הבמה למטרה מעניינת יותר - פתחתי משתמש ביוטיוב והכנתי פלייליסט לא רע בכלל שמתעדכן ומתעדכן בכל פעם שאני נתקלת במשהו נחמד ממש. תבואו, כיף שם.