כל מה שאת צריכה עכשיו זה

כל הלילה אני מחכה שהאור יציף את החדר הזה שלי. פתחתי את התריסים עוד בשלוש לפנות בוקר. כל כמה דקות הסתכלתי ימינה כאילו השמש תגיע מהר יותר ככה. התעלמתי מהחוק הזה שאומר שאם מסתכלים זה יקח כפליים. לפעמים יש לי לילות כל כך ארוכים בתוך האינסומניה הזאת שאני חושדת שאולי זאת בדיחה חולנית. שאולי זה כמו במופע של טרומן, ויש אנשים שהתפקיד היחידי שלהם בעולם שלי הוא להעלות את השמש בבקרים ולהחליף אותה בירח בלילות. שאולי מישהו נרדם באמצע. אולי מישהו גרם לשעון שלי לעצור כדי שלא ארגיש שהלילה הזה היה צריך להסתיים מזמן בעוד שהבחור של השמש מתעורר מחלום צלול. בסוף היא באה, השמש. באה חיוורת, בלתי מספקת. העיניים שלי כמעט לא כואבות כשאני מסתכלת מהחלון, אני זוכרת איך פעם בשבע בבוקר השמש שבחוץ היתה כמו סיכות קטנות וחדות שננעצו לי בקרנית ועכשיו אני בקושי מרגישה משהו מזה.

אני לא מצליחה לחשב בראש שלי כמה שעות עברו מאז שנכנסת אל חדר הניתוח. בינתיים אין סימן חיים. קצת לפני שלקחו אותך דיברנו שטויות, התכתבנו במשפטים עוקצניים, החלפנו סרטונים מטופשים ואתרים חביבים. אנחנו אף פעם לא אומרים דברים אמיתיים יותר. אני מפחדת מהדברים האמיתיים, אני מנווטת את השיחות באנוכיות גמורה אל חוף מבטחים רדוד. הרגתי עכביש אתמול, ופתאום תקף אותי פחד מטופש שאולי הפרתי איזה איזון, שאולי אתה תשלם על האכזריות הזאת שאחזה אותי. תראה איך אני תכף קורסת מחשיבות עצמית, זה כל כך כבד שאם אני אנסה לעמוד הרגליים שלי בטח ישברו כמו זוג גפרורים. בוא תציל אותי. בוא תפיל אותי לאחור או משהו. בוא.

ואם לא תהיה שיחה לפני שהבחור של הירח יבוא שוב אני לא בטוחה מה אעשה. איך אתמודד. העכביש עדיין שם, אולי אערוך לו לוויה ואקבור אותו בקופסאת גפרורים ריקה. שלא תמות, אתה שומע? אני לא יודעת איך קוברים משהו גדול מעכביש. שלא תמות.