כל מה שאת צריכה עכשיו זה

ב2002 החלטתי החלטה בודדה אחת לשנה החדשה, החלטה שמשפיעה עליי עד היום. הייתי ילדה פגועה שפחדה לצאת מהבית ופחדה מהצל של עצמה, ובין כל סדרות הטלויזיה היתה הבחורה הזאת, שהיתה חכמה וצינית ומקסימה בעיניי. אז התאהבתי בה. התאהבתי בגישה האדישה והכמעט יהירה בה היא נקטה כלפי כל דבר מסביב שלא תאם את הדעות החזקות שלה, את השנינות המרהיבה ואת הקאמבקים המהירים שהיו לה לכל סיטואציה אליה נקלעה. החלטתי להיות כזאת גם כן. במונחים יותר עממיים אני מניחה שאפשר להכניס לכאן את הביטוי 'עור של פיל', אבל זה לא לגמרי מדוייק. אני אף פעם לא הפסקתי להיות פגיעה, רק התחלתי לפגוע בחזרה. זה התחיל בצורה מעודנת מאוד, נהייתי מצחיקה. פיתחתי את חוש ההומור שלי מתוך התסכול והעצב ודרכו הרגשתי בטוחה מספיק כדי לחזור אל העולם במנות קטנות. התחלתי לאסוף עובדות קטנות ובלתי מזיקות על כל מיני דברים, חלמתי על ספריה אינסופית של מידע סתמי בתוך הראש שלי לשלוף במהירות האור כשאצטרך. מתישהו כל זה השתבש, מתישהו פשוט נהייתי מרירה.

זה דבר אחד להרגיש כאילו את טובה יותר מכל השאר, ודבר אחר להתנהג ככה בלי שום גיבוי מעצמך. חיצונית אני האדם החכם והשנון הזה, ופנימית אני אדם כנוע ומפוחד שמרגיש צורך לערום עליו שכבות של מילים כדי לא להיפגע. אני מפחדת. כמו כל ילדה לא מקובלת, אני נושאת איתי את הפחדים האלו הרבה אחרי שהתיכון נגמר, אני לא מצליחה להתנער מהמבטים של הבנות מהכיתה שלי שתמיד נראו לי מזלזלים. התעייפתי מלהשתלב בגיל כל כך צעיר שפשוט הפסקתי לנסות, ופתאום אני מרגישה שמאוחר מדי לחזור אל הצוויליזציה, שאני כבר בזה לאנושות טיפה יותר מדיי. 

רק שבוע אחד עבר מאז שמחקתי את הפייסבוק שלי, אבל השבוע הזה שינה אותי כל כך. בלי העדכונים הזניחים התמידיים של אנשים שמעולם לא חיבבתי, רמת הציניות שלי ירדה משמעותית. כל גילגולי העיניים האלו, הטקסים הקטנים של הבוז כלפי אנשים שביודעין או לא ביודעין פגעו בי פתאום נראו לי לא רלוונטיים, מיותרים. אני מרגישה טוב יותר, נקייה יותר. מתישהו הציניות הזאת פנתה נגדי, ואני הייתי המטרה העיקרית שלה. כל הזמן כעסתי על עצמי שאני לא נראית כמו אנשים אחרים, לא עושה את אותן הבחירות, לא חושבת את אותן המחשבות. זה נהיה גיהנום מיוחד מסוגו, כזה בו הייתי המענישה והנענשת. ופתאום ההפוגה הזאת, שאולי תשנה הכל ואולי לא תשנה דבר, אבל אסור לי להיות צינית לגביה.

החלטה אחת בודדה לשנה החדשה וכל אלה שאחריה: להתפשט מהציניות הזאת, להרפות. להיות שנונה מבלי להיות רעה, מבלי להיות כועסת על מה שיש או אין לי בהשוואה לאחרים. לא לפחד כל כך כל הזמן, כי יותר מפחיד מלהודות באמת הזאת זה לעולם לא יהיה. לא להפסיק באמצע. לשחרר.