כל מה שאת צריכה עכשיו זה

באחת וחצי כבר הייתי משוכנע שהוא לא מגיע. בדקתי את השעון פעם נוספת, כאילו משהו השתנה. המלצרית חלפה על פניי כאילו הייתי אוויר ונמנעה מיצירת קשר עין. על השולחן נח קנקן המים שביקשתי כשהגעתי, ריק לחלוטין. המסעדה הייתה ריקה גם כן והשקט ששרר בה הטריד את מנוחתי. ליד הדלתות של המטבח ישבו שניים מהעובדים ועישנו סיגריה. זה הפליא אותי. בהיתי בפיות המתכווצים שלהם, שואפים-נושפים עשן אל החלל הסגור. אף אחד לא מעשן בפנים כבר שנים, ובחוץ עמד פקח שרק חיכה לטעות אנוש. על הקיר היה תלוי שלט חלוד שאוסר על מכירה של אלכוהול ומוצרי טבק לקטינים, ואליו צורפה תזכורת ממשלתית חביבה על עישון במקומות ציבוריים. פעם ישבתי יומיים בתא מצחין משתן על עישון ברחוב, מאז לא נגעתי בסיגריה. הפקח קלט בזוית העין את הזוג דרך החלון וחייך. הם בטח סגרו לו את המכסה, חשבתי. אין טעם להזהיר אותם. הבדלים לא ילכו לשום מקום וגם הריח לא. הוא כבר היה עם היד על הדלת כשלו עצר בעדו. הפקח הביט אל זוג המעשנים במבט חמוץ וחזר על צעדיו. הם לא נראו מוטרדים בכלל.

"יופי. אתה כאן", פסק לו. המלצרית הופיעה משום מקום, מלאת חיים וחייכנית. "לו! מה להביא לך?", שאלה במתיקות מבחילה. "המנה הקבועה", אמר. היא הנהנה ולקחה איתה את התפריטים, שוכחת לחלוטין מקיומי. לו הרים את המזוודה שלו אל השולחן ופתח אותה. "חיכית הרבה?", שאל בעודו מעביר את אצבעותיו בערימה של ניירת. "ל..לא", גמגמתי. "רק עכשיו הגעתי הנה". לו מצא את הדף שחיפש וטרק את המזוודה. "זה מגוחך", אמר בקרירות. "קבענו פה בשתים-עשרה. אם הגעת רק עכשיו אז איחרת". הוא נותן לי להזיע, חשבתי. "רק ניסיתי להיות מנומס ", אמרתי בשקט. לו הושיט את ידו לכתפיי הרועדות. "אני רק צוחק איתך, תירגע. אני אמנם לו ואתה אף אחד, אבל אנחנו פה כדי לעשות עסקה. יש לך סחורה, אז אנחנו יושבים כמו זוג אנשי עסקים ומדברים על זה. אני משוכנע שבסוף אתה תמכור". צחקתי בעצבנות. לו הרים את הכובע שלו כמחווה לבעל המסעדה שעבר על פנינו. התאפקתי לא ללטוש עיניים בזיזים הקטנים והבולטים שעל הראש שלו.

"מה.. מה אתה מציע לי תמורתה?", שאלתי בהיסוס. לו הטיח את ידיו בשולחן בכעס. "קודם נאכל! אחר כך נדבר". ניסיתי להגניב מבט אל ההשתקפות שלי במתקן המפיות, הרגשתי איך הדם עזב את הפנים שלי וכעת אני בטח נראה כמו גוש בשר לבנבן שעומד להיכנס למחבת הטיגון. המלצרית הופיעה עם קערת תותים. "אני משוגע על תותים", מספר לי לו בעודו בוחר אחד ואוכל אותו בתאוותנות. לו לא מציע לי להצטרף אליו, ואני מחכה בסבלנות שיסיים לאכול. אני מריח את הריח הנהדר של התותים ונזהר שלא להראות שום רגש. בפנים חתומות אני מביט בדף שהוא מושיט לעברי. המלצרית מפנה את השולחן ומביאה קנקן מים חדש וכוס נוספת עבור לו. "נו?", הוא שואל בחוסר סבלנות. "יש לנו עסקה?", הוא מוזג לעצמו כוס של מים ולוגם בקולניות. "יש לי ברירה?", אני שואל בחשש. "תמיד יש ברירה, לו עונה. אתה יכול לבחור בעוני, בחיים בלי טעם. בלי כסף, בלי תהילה, בלי תותים, לוותר על כל מה שיש לי להציע, ואתה יכול לבחור לחתום. אתה יכול לקבל הכל, אבל אתה צריך לתת משהו בתמורה. זאת העסקה."

הוא מושיט לי עט ציפורן מהודר ומחייך. "מזלך שלא חותמים בדם יותר, כי אני לא חושב שנשאר בך כזה בכלל", הוא מתלוצץ. אני חותם ביד רועדת ומושיט אליו את המסמך. "מצויין", הוא אומר ונוקש באצבעותיו. אני מרגיש כאב דוקר בבטן ומתחיל לצרוח. לו מכניס את המסמך אל המזוודה שלו מבלי להביט בי. אני נופל אל הרצפה ומתפתל, זה מרגיש כאילו משהו מנסה לצאת לי מהטבור. "תעזור לי", אני מתחנן, אבל לו לא עושה דבר. "די, די. תכף זה נגמר", הוא אומר ומביט אל הטלפון הנייד שלו. "כן. זה לוציפר. תגיד להם להביא את המכונית אל החזית". כשהוא מנתק את השיחה אני מרגיש פתאום כאילו הכאב נעלם, וכל הגוף שלי נעשה רפוי. "זה לא היה כזה נורא, נכון? אני אבקש מהמלצרית להביא לך קצת תותים, שאף אחד לא יגיד שלו לא דואג ללקוחות שלו". אני מתרומם מהרצפה, מנקה את בגדיי ומתיישב זקןף. לו מחזיק את המזוודה שלו ופונה אל כיוון הדלת, אני מרגיש שאני חייב לשאול ולא אכפת לי כבר מההשלכות. "מה תעשה בה?", אני צועק אל צדו השני של החדר. לו מסתובב בפליאה. "מה תעשה בנשמה שלי?", אני מתעקש. הוא מסתכל מסביב, כל העובדים נמצאים במטבח, זה רק אנחנו. "אני מוכר אותה בחזרה לאלוהים במחיר מופרז", הוא משיב. "כמו איש עסקים".