לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

כל מה שאת צריכה עכשיו זה


Avatarכינוי: 

בת: 34

Google: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2013

ילדת טקסים


יום השואה כבר הרבה שנים לא קיים בחדר שלי. אל תכעסו, זאת פשוט השורה הראשונה שהצלחתי לכתוב מזה חצי שעה מבלי למחוק מיד לאחר מכן. יום השואה לא קיים ויום העצמאות גם כן לא. כל חג או יום מיוחד שלא מחייב אותי להופיע במחשוף חגיגי לארוחה משפחתית לא היה ולא נברא עבורי. בטו בשבט הורדתי מוזיקה וסרטים ותהיתי אם זאת גניבה של ממש, ביום המשפחה השתכרתי וישנתי מוקדם. בתשעה באב כנראה אכלתי טוסט מול פרק של סקארבס. אני לא יודעת להתאבל ולשמוח לפי פקודה, פחות מזה אני יודע להעמיד פנים עבור הקולקטיב.

 

קשה לדעת מה הזמן פה, מה התאריך, איזה עונה. החדר שלי ניטרלי. כשחם המזגן מקרר וכשקר השמיכה נמשכת גבוה מעל לכתפיים בתקווה שהיא לא עבה מספיק בשביל להזיז את המקלדת האלחוטית ולהקליד בעיוורון. זה לא שאני לא מכבדת, זה לא שאני לא רוצה לזכור, אני פשוט במצב של ידיעה מתמדת. לא הספקתי לשכוח, מה קרה לנו במצרים ומה קרה לנו בטרבלינקה. לא הספקתי לשכוח שהשקדיה פורחת, שלסובארו פשע שהיתה לנו היינו מצמידים זוג דגלים כל שנה לחודש וקצת עד שהיו מתבלים. שבחיים שלי לא אהבתי פירות יבשים. 

 

פעם הייתי ילדת טקסים. אף אחד לא שאל אותי לגבי זה. הייתי הילדה הראשונה בכיתה שלמדה לקרוא טקסט באופן חלק והמורה שלי הציבה אותי בכל טקס אפשרי בבית הספר. ימי זיכרון וימי עצמאות, יום ירושלים, יום השואה ויום חמישי ויום שלישי. כל כך הרבה טקסים. היתה לי חולצה לבנה קבועה וסיכת שיער מיוחדת וופחד קהל מוזר שהיה מתפוגג בשניה שהייתי פותחת את הפה. הייתי טובה בזה. מנותקת כמו קריינית חדשות, יודעת לנצל את ההפוגות. יש איזה רגש מזוקק שאפשר להרגיש שם באולם הספורט הגדול של בית הספר הישן. רגש שאף אחד בקהל כנראה לא מרגיש חוץ ממני, ששמור לי במיוחד ונמשך רק חצי שעה ודי. לא שכחתי את החשיבות שלו. זה גם כן איתי תמיד.

 

נראה לי שבלי הטקסים האלה הכל קצת התערבב לו. אושוויץ ודגלים כחול לבן. הטקסים היחידים שלי כיום הם ריטואל הלילה-בוקר. להשאר ערה, לכתוב, ולהביט מהחלון כאילו הבניין שתקעו מולו יעלם אל תוך הלילה ופתאום יתחלף בנוף רחב ידיים. יום השואה לא קיים פה, אבל גם כל שאר הימים לא קיימים. אין לי מחיצות מוצלחות כל כך, אתם חייבים להבין. אני לא יודעת לאזן בין הטוב לרע מבלי לתת לזה לקבור אותי, אף פעם לא פתחתי טלויזיה ביום השואה כי ידעתי שמה שאני אראה ישאר איתי לאורך כל השנה וידעתי שזה אמור, אבל לא הייתי מסוגלת. איך ילדת טקסים אחת אמורה לסחוב שישה מליון, היא לא. אז עשיתי את הדבר היחיד שילדת טקסים יודעת לעשות. באתי מול קהל. כדי להרגיש.

נכתב על ידי , 8/4/2013 00:55  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , הומור וסאטירה , ציורים ואיורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPapillon אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Papillon ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)