כל מה שאת צריכה עכשיו זה

אני חושבת שאם הייתי צריכה לנסח מכתב תודה לאנשים שהכירו לי מוזיקה טובה ואז נעלמו מחיי מהר יותר מבני סלע בבית משפט זה היה נראה בערך ככה:

אדם רנדומלי יקר:

ברצוני להודות לך על הזמן הקצר אך המתגמל שבילינו יחדיו. אמנם אינני זוכרת את שמך או על מה לעזאזל דיברנו באותה שיחה ב4 בלילה כשחשבת שאני אזרום איתך לפייסבוק, אבל דע שלא הכל היה לשווא. גם אם סרבתי לשלוח לך תמונה ולאחר מכן השיחה קמלה, ההיכרות איתך השפיעה עליי עמוקות. אני עדיין חושבת עלייך לפעמים במקלחת כי זכרונו של השיר ששלחת לי באותו לילה גורלי נשאר לעד בלבי ובפלייליסט שלי. אני מצטערת שהדברים לא עבדו ביננו וכנראה שזאת אשמתך אם האישיות שלך יבשה יותר ממדבר סהרה ואתה לא יכול להחזיק חצי שעה מבלי לראות אם אני ברת-עשייה, אבל לפחות אתה שומע מוזיקה טובה וזה מפצה במידה מסויימת על היותך אדם חסר תוכן. דע שלמרות שכנראה לא נדבר שוב לעולם, תמיד אחשוב על השיר הזה בתור 'השיר שלנו'. 

בברכת זאת-בשום-פנים-ואופן-לא-בקשה-לחידוש-הקשר, פפילון.

[ותודה לדושבאג מס'-מי-עוקב-בכלל על השיר הזה.]

פסקאות נטולות כל קשר:

אני חושבת שימד"ב חיים בסרט רע. זאת לא הפעם הראשונה שהם דופקים קטע מסריח כזה ומשנים טייטל של סרט ככה שגם לערסים הארדקור תהיה גישה לאתר, הבעיה היא שאני לא חושבת שמישהו סיפר לאותם ערסים שיש יותר באינטרנט מפייסבוק וסרטונים של חתולים מנגנים על פסנתר. 

נראה לי שהגוף שלי סוף סוף מאשר את מה שהתודעה שלי ידעה כל הזמן הזה. קיץ עושה אותי חולה. אני יכולה לעבור את החורף עם חולצה גזורה ובוקסר, יחפה ופרועת שיער ולא להתעטש אפילו פעם אחת אבל בשניה שיש קצת שמש הגוף שלי חוטף צמרמורות והחום מתחיל לעלות. אין לי מושג למה זה קורה אבל אנא מכם אל תציעו בתגובות שזה אלרגיות כי

1. אם אתם קוראים פה אתם יודעים שאני לא יוצאת לשום מקום 

2. מה לי ולפרחים, אני קודרת ומצוברחת

3. אלרגיות שייכות למחלקת האשכנזים, יחד עם ויכוחים פאסיב-אגרסיב בתוך המשפחה

לפעמים כשאני משתעלת אני מפחדת לפלוט איזה כדור פרווה או טחול או משהו. זה שיעול מזעזע כזה ששמור לזקנות שמעשנות מגיל 15 ועכשיו בנות 95 ומסרבות לגלות לילדים שלהם איפה הירושה. לגמרי הייתי יכולה להיות כזאת אם היה בי אפילו חלקיק אחד שמאמין שאני אחיה מעל גיל 30. אני די בטוחה שאני אמות משחפת בימים הקרובים, אז אם אני מפסיקה לעדכן - אין לי כל כך מה לעשות לגבי זה. אם יש אינטרנט וחיים שאחרי, אני אשקול לכתוב לכם את המדריך למטייל בגינהום, מהדורת כיס.

לאחרונה מישהו ציין בפניי שיש לי קצת פיצול אישיות ואני לא באמת יודעת מה 'הטיפוס שלי' בגברים [חיצונית] כי אני לא ממש מראה עקביות. מצד אחד, בעולם האמיתי אני תמיד נמשכת לטיפוס אחד מובהק - אשכנזי מת מופנם עם קצת נמשים וחיוך קלוש, גיק מחמד שמתרגש כשמדברים איתו על הארי פוטר כאילו זה בכלל לא מיינסטרים ומשתכר מבירה אחת עם שיער רך ועצמות בריח נעימות למגע. מצד שני בסדרות אני תמיד מוצאת את עצמי נמשכת לחיית אדם הכי בהמתית שאפשר למצוא על המסך. בימי עבר היה זה דרוגו שרציתי להדפיס את תמונתו ולתלות בלוקר הדמיוני שלי כנערה מתבגרת, וכיום זה הבחור המכונה ראגנר, מהסדרה ויקינגים. [תראו ויקינגים. בלי קשר לבחור, זאת סדרה מעולה]

תביטו בו. רק תביטו בו. 

בכל פעם שהוא תוקע למישהו גרזן בראש וכל הפנים שלו מתמלאות דם זה כאילו השעון הביולוגי שלי מצלצל כדי להעיר את כל השכונה בקריאת "חייבת-להוליד-לו-בן-בכור", אני פשוט לא יכולה להסביר את זה, במיוחד כי על פניו כשהוא בלי התספורת המוזרה והדם על הפרצוף הוא נראה לי פריטי-בוי אבל אני לא נמשכת אליו בכלל. מצאו את ההבדלים.

עד כאן חוויותיי ההורמונליות. אם אתם שומעים מוזיקה טובה ולא רוצים לקבל מכתב מבזה כמו בתחילת הפוסט, אתם מוזמנים להשאיר לינק בתגובות מבלי להתחיל איתי שיחה. [אבל קחו בחשבון שאחרי צפייה אינטנסיבית בויקינגים אני נוטה לחשוב על מוות ע"י גרזן לכל מי ששם לינק גרוע]

אוהבת [לא אותך, מאי]

פפילון!

עריכה:

1. תראו מה קיבלתי במתנה

2. אחרי כמעט שנה החלטתי להוציא את דף האודות הישן של הבלוג לגמלאות ולהחליף אותו במשהו קצת יותר סימפטי. הבלוג הזה ממש מרגיש כמו בית פתאום.