כל מה שאת צריכה עכשיו זה

לא כמו תינוק. בכלל לא כמו תינוק. הכי רחוק מתינוק שאפשר. 

וזה בערך מסכם לא רק את תהליך החשיבה שלי פה בבלוג אלא את המנטליות האנושית כולה. אבל אל תהיו עצובים, אנחנו אמנם עצלנים ושטחיים אבל אי שם מישהו ישב וחשב על אלה וזה אומר משהו עבורנו, בני תמותה. אני לא בטוחה מה, אבל זה אומר משהו. נכון?

אבל עכשיו ברצינות, יש סיבה לכך שהגרפים פה הולכים ומתמעטים:

ועל כן, לעולם לא תהיה כותרת לתרשים הזה. (הידעתם? באבן נייר או מספריים, פיצה מנצחת תמיד)

בתפקיד אורח: גראמפי קאט בתור הקול הפנימי שלי [ובתור החתול היחיד שאני מסוגלת לחבב חוץ מפליקס]

ואם כבר עסקנו בגרמפיקאטס,

פפי מעבירה סדנה מזורזת לגידול ילדים:

1. איך לא להעיר ילד בן 4 :

לצלם אותו מאה פעם ולקוות שהפלאש יגרום לו לקום חייכני וחינני

לגעת לו בשיער בתנועות שמדמות זבוב טורדני

לדגדג לו את הרגל עד שהוא בועט לכם בקרנית העין וצועק "למההה" כמו גרי מהפיג'מות

2. איך לגרום לילד בן 4 לזנק מהכרית במהירות של רודראנר:

3. איך לא לנהל שיחה עם ילד בן 5 דקות ספורות לאחר שהוא ראה פרק של מרקו

אני: היי, לאיפה אמא שלך הלכה באמת?

הוא: לקורדובה. -לחלוחית בעיניים-

אני:  הו בוי..

4. איך לא לדבר לתינוק בן 8 חודשים שבוכה ללא הפסקה:

אני: מה-אתה-רוצה?

הוא:

אני: מה?

הוא:

אני: אם תמשיך עם הסיילנט טריטמנט הזה אני מתחפפת לקורדובה, פרחח.

פפילון, שמבקשת שלא תתבלבלו. זה שהיא פרסמה פוסט ב8 בבוקר לא אומר שהיא קמה מוקדם, זה רק אומר שהיא מספיק עייפה מאתמול כדי להרשות לעצמה לדבר בגוף שלישי כאילו היא מינימום קים ג'ונג און.