כל מה שאת צריכה עכשיו זה

הדבר האחרון שאפשר להגיד עליי הוא שאני קלסטרפובית. ממה שכבר הספקתם ללמוד עליי אני אוהבת קירות, אני אוהבת דלתות, אני אוהבת להיות תחומה. זה מרגיע אותי. במחשבה הזאת נאחזתי היום ב4 וחצי לפנות בוקר, כשנתקעתי במקלחת. מה שכל בן אדם שפוי היה עושה זה לפרוץ בבכי תוך כדי שהוא הולם על הדלתות וצורח "תנו לי לצאת" כאילו הוא בסרט פסיכו וכל דקה נוספת בה הוא במקלחת יכולה להביא למותו. מה שאני עשיתי היה לשבת על הרצפה כאילו אני בטיול בצופים [היי מאי] ולבהות בדברים מסביב. הנחתי שאבא שלי יקום בסביבות 5 וחצי ואין טעם לצעוק כי היחיד שישמע [ויתעד] אותי יהיה התוכי, וכך בעשור הקרוב בכל פעם שאני אעבור לידו הוא ישמיע את הקריאה לעזרה הזאת עם פרצוף זחוח. זה לגמרי תרחיש אפשרי.

בהתחלה סתם קראתי תוויות של מוצרים שונים וחיטטתי בארון שמתחת לכיור. אני לא בטוחה למה אמא שלי קונה מוצר שהכיתוב "לא מכיל אזבסט" עליו גדול יותר משם המוצר עצמו אבל לעולם לא אסתכל על טלק שוב באותה הצורה. אחרי שסיימתי לקרוא מלא שמות של רכיבים שאני לא מבינה חיפשתי מה עוד לעשות.. [ושמישהו יסביר לי למה יצרניות השמפו כותבות במרכיבים את ההרכב הכימי של מים ואז בסוגריים 'מים'? מי שמבין את צירוף האותיות והמספרים לא צריך סוגריים ומי שלא מבין לא צריך את הסוגריים גם כן, כי את 2342466 המרכיבים שבאים אחרי 'מים' הוא גם ככה לא מסוגל אפילו לבטא נכון]

כשמיציתי מילים ארוכות באנגלית שמורידות לי את הביטחון העצמי לגבי הבקיאות שלי בשפה האנגלית עברתי אל המחסן, שמחובר אל המקלחת. מכירים את זה שבסרטים לפעמים יש עליית גג מגניבה עם כל מיני חפצים חצי שבורים וסודות משפחתיים? אז המחסן שלנו בכלל לא ככה. בכלל. זה מן כוך צר שמכיל מכונת כביסה, 3 ארונות מתקופת הפלמ"ח שמכילים שמיכות לחורף ואת כל האוספים המוזרים של אבא שלי, מדף לנעליים שאף אחד לא נעל מאז רצח רבין, בקבוקי קולה, יין, ופסטות שאין להן מקום במזווה הקטן, וערימות של כביסה מלוכלכת. גם אם הייתי רוצה לשחק אותה דורה החוקרת, סכנת המוות במחסן הזה מרחפת מעל ראשו הפזיז של מי שנכנס אליו. מצד שני אמא שלי פרקטקלי גרה בו והיא עדיין בסביבה, אז העזתי. למה לא. היה לי זמן לשרוף.

מכיוון שהאופציות שלי היו מצומצמות [הנעליים לא היו ממצא מרתק, הפסטה לא היתה אכילה ולא התכוונתי לכבס באמצע הלילה] בעיקר התעמקתי בארונות. אבא שלי אוסף כל כך הרבה דברים שזה מגוחך כבר. מבין האוספים שלו: בולים, עטים, מצתים, סכינים ופגיונות, אוסף נפרד לאולרים שוויצרים, גלויות, עיטורים צבאיים, סמלי יחידות, מטבעות, שטרות, מקלות הליכה [איי שיט יו נוט], תכשיטים שאחי הגדול מצא [ככה זה כשגרים ליד מלא מקורות מים ומעבירים חצי חיים בצלילה ודיג], שעונים, לדרמנים, מפרטים [?!?] וכנראה שעוד הרבה דברים שאני לא באמת מודעת לקיומם. זה נשמע כאילו הוא אגרן כפייתי אבל אני חושבת שהוא פשוט רואה את היופי בכל מיני דברים שנראים חסרי תועלת לאנשים אחרים. אחד החלקים הכי טובים בילדות שלי זה הזכרונות ממתי שהוא היה מוציא אוסף זה או אחר ונותן לי לשחק או להסתכל. הבעיה היתה שהאוספים הכי נגישים במחסן היו אוסף העטים ואוסף הגלויות וכדי להגיע לדברים אחרים צריך להסתכן בלשבור את המפרקת תוך כדי טיפוס על דברים..

מכיוון שאני לא טרזן והעטים היו.. סתם עטים, התעמקתי בגלויות. הרוב היו ריקות, אבל בכמה מהן היה גם קצת מלל שהתחיל לדהות מתישהו כשאני נולדתי. לא הצלחתי להבין הרבה חוץ מזה שאלו לא גלויות אישיות של אבא שלי אלא כאלה שנתרמו לו או נמצאו על ידיו. בכל זאת היה נחמד לקחת אותן ולשבת על הרצפה ליד המקלחת [לשבת במחסן זה קשה לביצוע] ולהסתכל על התמונות ולהרגיש כמו ילדה קטנה. בסביבות חמש וחצי אבא שלי התעורר כמו כל בוקר שישי בשביל ללכת לדוג וחילץ אותי. הוא פתח את הדלת באיזה 2 שניות ועמד שם עם החכה שלו והביט בי כאילו נפלתי מהירח. [דאמ אבא שלי כזה קול.]