כל מה שאת צריכה עכשיו זה

פוסט רנדומלינו. 

[כן, גם אני הקאתי קצת בפה הרגע]

היי, הנה מחשבה מדכאת. יום אחד, נניח עשרים ושמונה שנים מהנקודה הזאת בדיוק, איזה פקאצה בדימוס תעמוד במטבח ותכין ספגטי בולונז בזמן שהבת הכפויית טובה שלה תזפזפ בטלויזיה ותנחת על VH1, וכשהשיר קול מי מייבי יתנגן אותה פקאצה בדימוס תגיד לבת שלה "הו. הימים בהם למוזיקה היתה אמירה כלשהי". מוגש כחומר למחשבה בחסות האגודה לעיקור פוסטמות. 

אבל ברצינות, אם עוברות מספיק שנים כל דבר יכול להחשב קלאיסקה. כבר היום אני שומעת אנשים מדברים על 'התקופה הטובה של בריטני' ותוהה "מתי???, איפה הייתי אני כשזה קרה??"

אמא קיבלה ש"וש [כמו חמש"וש בלי החחחח. כי מצחיק זה לא היה] ויצאה מבית החולים לסוף השבוע. היא היתה צריכה להשאר אצל אחותי כי לנו יש יותר מדי מדרגות עבורה, ככה יצא שאת יום שישי ביליתי מהבוקר עד הערב בניקיונות מיותרים לגמרי של הבית, רק מתוך הודאות המעצבנת שאם היא ואחותי יתחילו לריב גם המדרגות שרוקי היה רץ עליהן לא יהוו אתגר לאישה העקשנית הזאת. הכל היה די בסדר עד שאחותי נתנה לי נאום קטן של "אני יודעת שהיא נשארת אצלי אבל זה לא אומר שרק אני צריכה לטפל בה", בשלב זה כל השיער שלי נשר מרוב זעם. אחר כך אחותי קראה לי אנוכית ואמרה שאני הולכת למות לבד. אלוהים אדירים, כל עצם בגוף שלי מקווה שהיא צודקת. אני כל כך מתעבת בני אדם בשלב זה שיש לי תחושה די חזקה שאני הולכת לגמור באיזה תוכנית הזויה ביס דוקו כמו האנשים האלה שמתחתנים עם דברים דוממים כמו אבן מחומת ברלין או משהו. 

מכירים את 'ואהבת לרעך כמוך'?

זה עובד רק אם יש בך שמץ של אהבה עצמית. מכיוון שאני מאכילה את עצמי חרא בימי חול ובאסרו חג ובשנים מעוברות גם בכיפור ובצום גדליה, כדאי להנמיך ציפיות בקטע הזה.

אחרי כל השנים האלה מול טלויזיות ומסכי מחשב זה סוף סוף קרה. החלום האמריקאי שדוחפים לנו לגרון בכל הזדמנות ומבקשים מאיתנו לקנות סוף סוף ניצח את האנטי-סוציאליות שלי. הסתכלתי על תוכנית על מחנה קיץ וחשבתי "היי. יש שם שמש ואנשים יפים וקיץ ומשחקי תפוס את הדגל ובקתות לא ממוזגות, כל הדברים האלה שאני שונאת", ולשניה בודדה בלבד, כשדעתי היתה מוסחת מאותו שלב בקנדי קראש שלא עברתי כבר שבוע, רציתי את כל זה. אחרית הימים, זה כבר כאן.

לא בטוחה, אבל נראה לי ששיר השבוע מוגש לכם בחסות המגיבה [מספר אחת!] סופר סטופיד שהזכירה לי את קיומו של השיר הזה. אתמול הוא קפץ ברדיו בזמן שניסיתי להחליף לתוכי את המים והאוכל מבלי לאבד אצבע או לדמם למוות מחיה שאפשר לבשל במשרה לימון. לאצבעות שלום.