כל מה שאת צריכה עכשיו זה

מה אתה עושה. מה אתה עושה? תתעורר. מה אתה עושה עכשיו? תתעורר. זה גדול עלייך. תתעורר. תנשום.

הוטרינר נתקע בדרך. הוא התקשר מתנשף ודיווח לעוזי על תקר בגלגל הקדמי ועיכוב משמעותי. לא, הוא לא יודע להחליף גלגל, הוא וטרינר. הוא יודע לעשות דברים שוטרינרים עושים, הוא באמת מצטער, הוא לא תכנן את זה בכלל. עוזי ניתק את הטלפון וקילל בתסכול. הוא ידע במעורפל מה היה עליו לעשות: לקחת את החיה האצילה והתשושה אל מאחורי האסם ולגאול אותה מייסוריה. שנים של צפייה במערבונים ישנים עם דוד שלו הכינו אותו לרגע הזה, אבל לעוזי לא היה שום שוטגאן או ניסיון קודם בנושא, מעולם לא בילה יותר מיומיים בחיק הטבע וגם אז שנא את היתושים והחום הטורדני. הוא היה תקוע עמוק בבוץ, נעלי הספורט החדשות שלו איששו את זה בהחלט. הוא הביט בחיה הגוססת ונזהר שלא להתקרב מדי אל שער העץ, הוא לא חשב לרגע שהסוס יסתער עליו בזעם כאילו היה האחראי לכל המצב אבל הוא פחד להביט ישירות במשהו שנמצא קרוב כל כך למוות. זה הזכיר לו יותר מהכל את האנושיות הבלתי נסבלת וההזדקנות של כל הסובבים אותו. הוא הרגיש כמו ילד חסר אונים לפתע.

תנשום. זה בלתי נמנע. תנשום.

בבית הגדול מרלה הגישה לו כוס מים גבוהה וקרה. עוזי הביט באישה העייפה ברחמים. "המתת חסד", אמרה והתיישבה ליד שולחן העץ, "דוד שלך לא קיבל המתת חסד, אז למה הסוס צריך לקבל אחת?". עוזי הרגיש כאילו המים התמצקו בתוך הגרון שלו וסרבו לעשות את מסלולם הבלתי נמנע למשמע דודתו. "זה אכזרי", הוא רצה לענות לה, אבל הוא שתק. "אולי אם היינו בהולנד", התעקשה, "אולי אז הסוס היה מקבל המתת חסד, ישראל שלי היה מקבל המתת חסד, כולנו היינו מקבלים אחת. היו מחלקים אותן כמו עלונים של מבצעים בסופר." היא נראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי. "אין שום טעם שתצא לשם", אמרה כאילו קראה את מחשבותיו. "הסוס הזה ימות גם אם תשאר בבית וגם אם תצא, אז תישאר". הוא חשב שהיא תניח את ידה על ידו אבל היא נעמדה בהיסוס ויישרה את החולצה הכחולה שלבשה. עוזי ניסה להזכר מתי הפעם האחרונה שראה אותה בה, הוא לא הצליח.

אתה צריך להתקשר לאדלשטיין, לדחות את הפגישה ביום. לקנות למרלה עציץ חדש, זה ישמח אותה. לבקר יותר. ללכת לנקות את חלקת הקבר. תנשום.

יעל ענתה רק בניסיון השלישי. הוא שמע את הקול שלה מרוחק ומוסח ויכל לדמיין אותה בדיוק כפי שידע שהיתה, יפה וגבוהה ונאבקת להחזיק את הטלפון בין האוזן לכתף בזמן שהיא עונדת עגילים וממהרת למקום כלשהו. היא לא שאלה אותו מתי הוא חוזר או אפילו הציעה לבוא, הוא לא ידע איך הוא מרגיש לגבי זה. היא לא שאלה לגבי הסוס אבל ביקשה למסור למרלה את אהבתה וניתקה את השיחה לאחר דקות בודדות. הוא הרגיש תחושת החמצה שעוטפת אותו כמו חיבוק כפוי ומכאיב. הוא לא ידע למה קיווה. תמיד אמרו לו שבמצבים קשים אנשים מחזקים את הקשרים שלהם או פורמים אותם לחלוטין, אבל עוזי הרגיש כאילו דבר לא השתנה כשדוד שלו מת. זה הרגיש לרגע כאילו כעת הכל תלוי בסוס הזקן הזה.

מה עושים עם גופה של סוס מת?

עוזי הריח כמו כשהיה ילד קטן. הוא התקלח במקלחת הישנה הסמוכה לחדר בו גדל וקרצף את גופו בסבון המוכר והריחני. ההוכחה היחידה להימצאותו שם היתה בין חריצי הנעליים שנעל. הוא ניסה לנקות אותן טוב ככל שיכל אבל ידע שיש דברים שנשארים ודי. במרפסת הוא נישק את צווארה של דודתו והשתדל לחייך. "אתה תביא אותה בפעם הבאה", מרלה הציבה בפניו עובדה. "כן", הוא הנהן ומתח את החיוך שלו. "זה מטופש לבכות בגלל סוס", ציינה. "הוא מת", אמר לה לפתע. הוא חשב שהיא תבין את כוונתו, האישה הזקנה עם הקמטים היפים סביב העיניים שלה. "הוא רק סוס", היא ענתה. "סוס זקן ועייף". עוזי הנהן שוב. בדרך הביתה הוא עצר בחנות DVD, הוא קנה שני מערבונים ועותק של הסנדק ודחף אותם אל תוך שקית שחורה. כשהגיע הביתה יעל ישבה על הספה עם ספר בידה. "מה יש בשקית?" שאלה מבלי לקום אליו. "סוסים מתים", הוא ענה והרגיש איך לאט לאט הקשר בבטן שלו נפרם.

תנשום.