בובה ללא חוטים

ראיתי עכשיו תמונות שלי מגיל 14.

אני זוכרת את הימים האלה שצולמו התמונות, ימים טובים, כייפיים. זכורים לי עד היום. 

זכור לי גם,

שלא אהבתי את המראה שלי. 

לא אהבתי את איך שנראתי. 

וזה מצחיק שגם עכשיו אני לא אוהבת. 

וזה מצחיק שאני חושבת שלא השתנתי בכלל.

זה גם מצחיק שנעמדתי מול המראה, ובראש שלי אני מצפה לראות את אותה ילדה בת 14 שמפחדת מהחיוך של עצמה - אבל פוגשת אותי בחורה בת 21, יפה. באמת יפה. שאם הייתי רואה ברחוב הייתי מתקנאה לה.

זאת אני? 

כנראה שאני צריכה למחוק את הדמעות ולהעלות את החיוך. 

יש בנינו קטע שלא נגמר.

כזה שהחברים כבר לא יודעים איך להגיב אליו, ואנחנו כבר מכחישים שקיים.

זה מין קטע כזה, של שני אנשים שלא יודעים מה הם רוצים מעצמם... ולפעמים
רוצים אחד את השני.

והקטע הזה, הוא יגמר. אתה יודע.

כן, כן.

הוא חייב להיגמר מתישהו.

כל ההפסקות האלה והחזרות לקשר הן שטות. מתישהו נחתוך סופית.

אתה יודע מתי?

לא, אף פעם זו לא התשובה.

כשאני אמצא מישהו שמוצא בי את מה שאני מוצאת בך. מישהו שיעריך את
הרצונות שלי קצת יותר ממך. מישהו שאני לא אצטרך ללכת על ביצים בסביבתו. מישהו, שיזכיר
לי אותך כל כך – שבסוף אשכח אותך ואזכור רק אותו.