כל הזמן בחרדות, אני מפחדת לצאת מהבית. מבלה את רוב זמני במרחב המוגן, גם כשאין אזעקות.
זה בכל מקום - בשיחות החולין היומיומיות, בטלוויזיה, בישראבלוג. בתוך הראש שלי.
זה לא פשוט, לחיות בפחד. בפחד אמיתי לחייך ולחייהם של אחרים.
המצב הזה זר לי. אמנם לפני שנתיים וחצי, בעופרת יצוקה, לא נשארתי אדישה למצב של תושבי הדרום, כמובן, אבל מעולם לא חוויתי זאת על בשרי לפני כן.
ידעתי שזה קיים, אבל לא דאגתי יותר מדיי כי הייתי בטוחה שזה לא יגיע לרמה הזאת.. שזה לא יגיע לכאן.
ועכשיו? עכשיו אני מוצאת את עצמי מתכננת ובוררת אילו פריטים לקחת איתי במידה ותהיה סכנה שאאבד את כל השאר. יש דברים שאני לוקחת איתי לכל מקום כמעט, למקרה חירום.
הידיעה שאני יכולה פשוט למות מחר משעשעת אותי מעט. אבל לצערי, אנשים כבר נהרגו ואחרים נפצעו מרסיסים, או איבדו את בתיהם, או את רכושם, או את תמימותם.
אני מביטה בפניו של אחי הקטן, התמים, הטהור. הוא מחייך אליי, מבולבל, ואני מחבקת אותו ולוחשת לו שעוד מעט יהיה כבר בטוח יותר ונוכל לצאת מהמקלט. אנחנו שומעים עוד בום, צרחות וסירנות והחלונות רועדים. הוא מחבק אותי חזק יותר ומבטו משקף פחד תהומי, פחד של ילד. אני מסוגלת לבכות רק מלחשוב על כך.
"מתי אבא חוזר?" הוא שואל. "בקרוב," אני עונה ומקווה שזה באמת כך.
אני שומעת כל הזמן דיווחים על פגיעות ונזקים וזה רק הולך ונהיה גרוע יותר. למה?? למה אנחנו לא יכולים פשוט לחיות בשלום אלו עם אלו? להפסיק להילחם ולהפציץ ולזרוע הרס בכל מקום?
-
והדבר הכי גרוע הוא שאין אף אחד שיתמוך בי וייגן עליי. אני מסתגרת בממ"ד או בחדר בימים ובוכה לתוך הכרית בלילות ואני לגמרי לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
