שיר שכתבתי ממש בדקות האחרונות... והרגשתי צורך לשתף. טוב לא בדיוק "שיר". משהו על מה שקורה קצת במדינה:
הולכים ברחוב מלא קבצנים,
אך ת'ארנק לא פותחים- קמצנים
שילכו לעבוד- הם מתלוננים.
למה למה שנוציא כסף הם יורקים.
בעולם שבו הקפיטליזם שולט,
והאדם מסתובב בכיסאי החטא
של הגזלנות והשחיטות ללא עת
וזה נשאל כבר הרבה- עד מתי?
וזה נמצא לא ברור- האם יהיה סוף, ודי?
אנשים שמציתים את עצמם,
מנסים לבטא את קושי מצוקתם,
אך מסביב כולם רק מצקצקים בלשונם:
זו בכלל התנהגות של בן אדם?
עד מתי לאנשים לא ניתן...
כסף לפת לחם או למגורים- גם כן אין.
מדינה רעה, מדינה קרה,
אך אנחנו בעצם מכתיבים את הנעשה בה.
טוב אז בעצם "השיר" הזה לא בדיוק נכתב בצורה הכי טובה וכו'... וכו'... (התירוץ זה שמיליון שנה לא כתבתי) אבל נראה לי שהוא מבטא יפה מאוד את כל מה שקורה ומשקף בדיוק את מה שאני מרגישה- בפיסקה הראשונה אני מתייחסת ופונה גם לי, ולכל אלא שיכולים לתרום שקל פה ושם ומתעלמים מהקבצן המסכן.
הפסקה השנייה פונה לאנשים בעלי "האקסטרה" ממון, הפסקה השלישית מדברת על כל מה שקורה בזמן האחרון... כל האנשים שמתים על מנת שישמעו את קולם שזה נורא/= ובפעם הראשונה ששמעתי על מישהו שהצית את עצמו (עוד לפני שהוא נפטר...) הרמת גבה ואמרתי- הוא לא קצת מגזים? וזה היה נורא מזעזע מצידי לעשות דבר כזה, ואחרי שחשבתי על זה פעמיים התחרטתי.
הפסקה הרביעית משקפת בדיוק את מה שאני מרגישה כלפי מה שקורה. יש לנו קול, אנחנו יכולים לשנות ובכל זאת אנחנו מנסים רק בחצי מאמץ לשנות, לשפר.
כל השיר הזה בעצם גם משקף את התיסכול שלי מעצמי, שאני רוצה לעשות ולא עושה משהו לשפר.
אם קראתם הכול אני ממש מודה לכם! היה לי צורך עז לשתף במה שאני מרגישה... אשמח לתגובות, לשמוע את דעתכם על כל זה... תודה:)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
