טיפוסים

* הדרך היחידה לטייל בחול המועד היא לצאת מוקדם בבוקר. גם ב-10:30 החניה של ראש הנקרה כבר כמעט מלאה, אך לאחר שעתיים התור לרכבל משתרך לכל אורך הטיילת; כמה עשרות מטרים של נחיל אנשים וילדים מנדנדים שעומדים בחום בשביל חוויה שאין לי דרך אחרת להגדיר מאשר "20 שניות בקופסת סרדינים", שבסופה כולם נפלטים למנהרת הרכבת הישנה המובילה לנקרות. מה שנקרא, כאן התחנה ראש הנקרה.

* בחוץ הכל אפור ולח, וכמעט לא ניתן להבדיל בין צבע השמים לים, אבל בתוך הנקרות קריר והמים טורקיז ואת צופה בגלים בשקט ובשלווה - "יעקב!!! תסתכל לפה רגע!! נהוראי, לא רואים אותך, תתקרב!"
ואז עוברים ב"גשר המזל" - אשכרה מקום פתוח שמתנחלות מעליו יונים שמחרבנות כל היום, ויש לך תור למעבר כי כל משפחה עוצרת שם לסלפי.
יעקב, הים אפור, מה אתה מצלם לעזאזל? נהוראי כבר מזמן חטף לשלשת על המוהוק המחומצן שלו. שיהיה במזל.

* חוזרים לת"א והולכים לתחנה המרכזית החדשה לאכול אצל פיני בשווארמה, שלגמרי שווה את המעבר בשלוש קומות של סודנים עד אליו.
אני לוקחת בצלחת, אבל הרבה בוחרים באופציית ה"לאפה" שנראית דומה יותר לנייר שפיני מניח על המגש מתחתיה. לא אתפלא אם יוצא לו להתבלבל ביניהם לפעמים, ואני בספק אם מישהו שם לב להבדל בטעם.

* למחרת נוסעים לחורבת מדרס. שם ממש מעליב למקום שגם ככה נמצא באיזור שמכונה בשלל שמות לא אטרקטיביים כגון שפלת יהודה, פלשת ופארק עדולם. ואז את מגיעה ומגלה שבשלט כתוב "ח'ירבת מדרס", לא סתם חורבה, ח'ירבה! עם גרש בח'!

* הנוף יפהפה ואנחנו מלמדות את הקטנה לחפש את הסימונים הכחולים על הסלעים כדי לשכנע אותה להמשיך ללכת ברגל, במקום לרכוב על אמא במנשא ולגרום לה לקלל את היום שבו היא נולדה. כלומר לא היא, היא. לא משנה.

* בערך באמצע המסלול נמצאת פירמידת אבנים שאף אחד לא יודע למה שימשה פעם את תושבי מדרס. אני יכולה לספר למה היא משמשת היום - היא נמצאת שם כדי שנתנאל בן השנה וחצי ינסה לטפס עליה אחרי שאחותו לקחה אותו מהסבתא שקוראת להם מלמטה במבטא לא ברור "תיזהרי, תורידי את נתנייאל משם! נתנייייאל! - רגע סבתא, אבא עושה סלפי בפסגה, בוא נתנאל! נתנאל תסתכל לאבא!!!"

* לקראת הסוף נכנסים למערה הגדולה ביותר הנקראת "מערת הקולומבריום" או "מערת התפוצ'יפס". מקום אידיאלי להפסקת אוכל, למרות שכל מקום בכל זמן בכל טיול הוא אידיאלי להפסקת אוכל כי את כל הזמן רעבה וקמת ב-6 בבוקר ובא לך בשר ב-11 בבוקר ואיפה יש פה מקדונלד'ס כשר? בית שמש. עיר ללא הפסקה.

חול המועד תמיד גורם לישראלים להוציא את האף מהמשרד, להרים את העיניים מהאייפון ולצאת לטייל. הנהירה ההמונית הזאת למסלולי הטיול גורמת למספר תופעות שכיחות ביותר שקשה לפספס.

כשחונים בחניון =שקרכלשהו= – אם בחרתם לטייל במסלול שאינו בתשלום, יש סיכוי גדול שכשתגיעו לנקודת המוצא תגלו חניון שומם נטול ספסלים ומבנה שירותים.

רחבת העפר הזו מתאפיינת במוטיבים מופשטים (מילולית) כאשר כל קבוצת מטיילים מקובצת סביב הרכב שלה כשהבגז' פתוח ומשמש כארון בגדים.

כאן מתארגנים – על כל המשתמע מכך – שזה אומר ארוחת בוקר, החלפת בגדים, נעליים, סידור השיער ופרידה נרגשת מהרכב. כאן גם אתם מתוודעים לאנשים איתם תתחילו את המסלול ותפגשו מדי פעם במהלכו ולא תימנעו מהמחשבה על התחרות הסמויה שהתפתחה ביניכם ובעצירה הבאה אתם עוקפים אותם!

חמש שעות לאחר מכן, כשאתם עושים את דרככם במעלה השביל (ע"ע) עייפים ומקללים את כל העולם, לפתע אתם רואים את הסוף והרכב שלכם ממתין לכם בקצה השביל מוקף בהילה זוהרת של מנוחה ומזגן. רחבת העפר עדה לרגע האיחוד המרגש ביניכם לבין המושבים המרופדים, ואתם נוטשים אותה בדהרה כדי למצוא תחנת דלק מסריחה כדי להשתין בה ולקנות ארטיק במחיר מופקע.

כשיש פיפי באמצע המסלול – מצד אחד זה טוב כי כנראה שתית מספיק ואת לא נמצאת על סף התייבשות.

מצד שני, לא ברור איך בכלל יש לך פיפי, כי את מטפטפת כמו חמור כבר שעתיים והיית מצפה שכמויות הנוזלים שהכנסת לגוף יסתנכרנו עם הזיעה שיוצאת ממנו.

אז לא נותרת לך ברירה, ותוך כדי הליכה את סורקת את השטח בחיפוש אחר מקום נסתר מעל השביל עם כמה שיותר עצים. גזע עבה מוקף בסבך צפוף של ענפים ועלים, שבדרך אליו צריך לטפס ולדלג בין אבנים, נבחר כשירותים הארעיים. עכשיו את מחדדת אוזניים כדי לוודא שאף מטייל סורר אינו מתקרב, מאבטחת את האזור ע"י החבר'ה שנמצאים איתך ("אם מישהו מתקרב, תצעקו!") ויוצאת לדרך.

ניירות טישו שמפוזרים על האדמה מסגירים את העובדה שאת לא הראשונה שהגעת לכאן למטרה הזאת. לפחות קבלי צל"ש על גילוי נקודת השירותים האולטימטיבית.

בזמן שאת מתרוקנת, עוברת לך בראש מחשבה בנוסח "חבל שאני לא בן" כי הכריעה הזאת קורעת לך את הברכיים. ואם את כבר אחרי 4 שעות במסלול, בכלל בא לך למות מרוב כאבים.

מלאת הקלה את חוזרת אל השביל ומספרת חוויות. בכל זאת, אם כבר בחורה אז עד הסוף.

כשפוגשים בדרך טיול שנתי – זה יכול לתפוס אתכם בכל מסלול בארץ. זה מגיע עם מדריך נלהב וכמויות רעש שלא מהעולם הזה. אם חשבתם שדווקא נחמד לטייל יחד עם עוד כמה אוהבי לכת כמותכם, המחשבה הזאת מתעופפת לה מהר מאוד כשנתקלים בארבעים בחורים של הגדנ"ע אשר יושבים בצל העצים ומשגעים את המדריכה שלהם שחדה להם חידות. ואתם יודעים שאם לא תגבירו קצב, כל החבר'ה האלה יארחו לכם חברה בנקודת השיא במסלול – בריכות השכשוך.

כשמטיילים בנחל איתן – בכל מסלול שכולל חציית נחל, תהיה אחת שתתעקש שלא להירטב למרות שהיא יודעת היטב שלא תהיה לה ברירה בהמשך והיא רק דוחה את הקץ.

אז כשמגיעים לגדת הנחל וכולם מדשדשים במים הרדודים וחוצים תוך שתי שניות, היא בוחרת המסלול הכי קשה על האבנים הגדולות והבולטות שרמת היציבות שלהן שואפת לאפס.

כולם ממתינים עד שהגברת תעשה את דרכה הרעועה אל הצד השני, וכשנותר לה צעד אחרון היא כמובן נופלת למים בחינניות מוטלת בספק. עכשיו תחליפי לסנדלים ותלכי כמו בנאדם.

כשאין תמונות בעליה – כל מסלול טיול בוואדי או בנחל שאינו מסתיים בירידה לים, נגמר בעליה רצחנית להר המשקיף ממעל. בדרך כלל מדובר בדרך משעממת, חד-גונית וארוכה שפשוט נמצאת שם כדי לגרום לכם לקלל.

אז אחרי שהלכת כבר מספר קילומטרים לא מבוטל ולפנייך העליה המסיימת של הטיול, אין לך כוח להתעסק עם המצלמה, את אדישה לנוף והמבט שלך תקוע באדמה התלולה עליה את פוסעת בצעדים מזדחלים.

כשנעצרים למנוחה את עושה שני דברים: שותה מים ומקטרת. להצטלם? עכשיו? כשכל הפרצוף אדום, השיער מלא שוונצים ואת מחרחרת כמו תאו זקן? יש גבול, באמת. מתי מגיעים?

חיילים שבוזים, טרמפים דתיים, פועלים ערבים, נוף עוצר נשימה והרבה חרא של פרות – הכל היה מנת חלקי ביום רביעי שעבר.

אה, ונסיעה אחת עמוסה בטיפוסים מוזרים...

27/3/2013

חול-המועד פסח הגיע, מה שנתן את האות לטיול השנתי שלנו בקו 835 שיוצא בשבע ורבע בבוקר. הפעם, נסענו אחותי אורית ואני לכיוון טבריה באוטובוס מפוצץ שהיה מאוכלס בעיקר בחיילים, שמבחינת כמה מהם המדרגות והמעבר היוו אחלה מקום להשתרע בו.

בעפולה ירדו כמעט כולם, ומי שהמשיך לטבריה נאלץ לבקר בשירותים הדוחים בתחנה המרכזית. עדיין גובים שקל על הזוועה הזאת.

אחרי שעתיים ורבע מתחילת הנסיעה הגענו לצומת כפר-חיטים, משם לקחנו טרמפ עם איזה סבא'לה דתי שגר בכפר-זיתים, שמיד הפליג בסיפורים כיצד היה חורש את מצוק הארבל בשבתות עוד לפני שסידרו שם ידיות אחיזה וקרשים. הוא הוריד אותנו בכניסה למושב ארבל, משם צעדנו ברגל דרך המושב בשביל אפוף ריח של רפת, שליווה אותנו עד שהתחברנו לכביש העוקף שעולה למצוק. משם, טרמפ נוסף, שוב דתיים, והגענו לשמורה שכבר הכילה כמות לא מבוטלת של מטיילים.

בשעה 10:30, לאחר התארגנות מהירה (כלומר, אוכל), התחלנו את המסלול בעליה קצרה לשתי תצפיות נוף מדהימות. השלט "סכנה – תהום!" שהיה תקוע בכל מקום רק דירבן אותי להתקרב אל הקצה ולהביט מטה אל המדרון התלול של המצוק. הרוח העזה שנשבה בהחלט הפכה את העניין למסוכן יותר.

הרוח המטורפת המשיכה גם כשהתחלנו לרדת מהמצוק, והשמש שהתחבאה לעתים מאחורי העננים לא העיקה כלל – לא זכור לי טיול במזג-אוויר כל-כך מושלם.

במהלך הירידה נעזרנו מדי פעם ביתדות מתכת שהיו קבועות בסלע, להלן החלק האתגרי במסלול שהיווה את הסיבה לפקקים קצרים של משפחות וצהלות של ילדים.

בדרך דילגנו בין יציקות חומות וריחניות שהובילו לעדר של פרות שרבצו במערה בהר. כמה עשרות מטרים משם, פגשנו בעדר נוסף שהתנחל בצילו של המצוק וליחך עשב.

סטינו מעט מהשביל השחור לאדום כדי לבקר ב"מצודת המערות" שנבנתה במאה ה-מספרכלשהו- על ידי -שמוזרכלשהו- שהשתמש באבני -שקרכלשהו- כדי למלא את שאיפות השליטה שלו.

אל המצודה הובילו 9,000 מדרגות בערך, וכאשר השתרכנו במעלה עקפו אותנו בקלילות כמה ילדות. ממש בושה.

במהלך העליה נכנסנו למערות, שמפתחיהן נשקף אותו נוף שראינו עד אותו רגע, רק שעכשיו נוספה לו מסגרת כהה של קיר מחורר. הגענו לראש המצודה והתיישבנו שם למנוחה של 20 דקות בערך, סתם כי לא מיהרנו לשום מקום וכי אורית פדלאה.

חזרנו למסעף השבילים והמשכנו לרדת בשביל האדום, שהפך תלול יותר. כמות המטיילים פחתה מאוד מכאן, אבל ארבעה סוסים פיצו על האובדן הקשה. לא יכולתי שלא להרהר במחשבה על כך שבזמן שצעדנו עם עשרות אנשים ראינו בהמות שמנות ונוהמות, ולעומת זאת, כשצעדנו כמעט לבדנו ראינו חיות אצילות ויפהפיות...

במורד המצוק הגענו לעין-ארבל והופתענו מאוד למצוא בו מים; בדרך-כלל מעיינות שנקראים "עין – x" מתבררים בסופו של דבר כ"אין – x". ליד המעיין היה שרוע זוג על שמיכה, ובמרחק-מה מהם נמצאה חבורת ילדים מן הכפר הסמוך, שהתחרו בזריקת אבנים על שלט הברזל הירוק של השמורה. השניים שלא עסקו במשחק המקסים הזה, ישבו על הקרקע ושזרו זרים מפרחים צהובים. כמה פסטורלי.

התרחקנו מהצעקות, עקפנו את הילדים המעצבנים וסיימנו את המסלול בכפר חמאם לאחר כמעט שלוש שעות. משם ציפתה לנו הליכה של שני קילומטרים עד צומת מגדל. בעודנו הולכות בכביש היוצא מחמאם, פנה אלינו "מקומי" וצעק לעברנו במבטא ערבי: "נו, מה אתן אומרות על הכפר שלנו?" השתדלנו לחייך ולתת מחמאות מאולצות, והוא המשיך: "רוצות שאסיע אתכן עד הצומת?" מיד ברברנו שתינו "לא, תודה", ו"אנחנו אוהבות ללכת ברגל" תוך כדי הגברת מהירות הצעדים. כן, ממש הייתי עולה למכונית שלו, ואני בטוחה שהוא היה לוקח אותנו לצומת.

פנינו לכביש 807 שהיה סואן, בטח בהשוואה לכביש הערבי השומם. לצומת מגדל, על כביש 90, הגענו ב-13:50. נחרדנו לגלות שתחנת האוטובוסים הייתה בעצם עמוד מסכן, והתכוננו לעמידה ממושכת תחת השמש. לפי המידע שאספתי מבעוד מועד (במקרה הכינותי מראש), אמור היה להגיע קו 963 מקריית-שמונה בשעה 13:53, כשלפניו ואחריו ישנו הפרש של 40 דקות בין הגעה של אוטובוסים אחרים. כשהגיעה השעה המשוערת אורית צחקה עליי ואמרה: "נו, הנה, 13:53, האוטובוס הגיע!"

אחרי שתי דקות היא כבר קראה: "יו, אגד מתקרב!"

נפנפנו לו בפראות כדי שלא יפספס אותנו בטעות, ואני הרשיתי לעצמי להגיד לה: "חה!" כשהבחנתי במספר שזהר על הצג – 963. האמת, הייתי די גאה בשיחוק הזה...

אז עלינו, שתי בהמות מיוזעות שהפרו את שלוות הנוסעים המנומנמים שמילאו את האוטובוס בדרכם לירושלים. לאחר נסיעה מהירה ירדנו בתחנה המרכזית בטבריה ופנינו היישר למקום הקבוע שלנו – הסניף הכשר של מקדונלד'ס. טרפנו ארוחת נאגט'ס מוגדלת (שהפכה גם היא להרגל) ולקראת שלוש יצאנו לעבר התחנות.

על רצפת רציף מספר 3 שכבו שני בחורים על מזרן כחול ענק; אחד מהם האזין למוזיקה באוזניות, והשני היה שקוע בשינה עמוקה, כאילו אין מקום מתאים יותר לתפוס בו חרופ, אלא בתחנה המוזנחת והמסריחה הזאת. חתולה מפוספסת הקיפה את השניים ורחרחה את הבחור הישן, בטח חושבת לעצמה: אפילו אני לא הייתי יורדת לשפל כזה.

בשעה 15:00 עלינו ל-835, לנסיעה שהתבררה כאחת ההזויות שנכחתי בהן בחיים. הנהג דיבר בצעקות אל נוסעים שחיכו בתחנות ואל הבת שלו שישבה מאחוריו; במושב מאחורינו ישב הומו בחברת הכלב שלו, העונה לשם "בילי", שלא הפסיק להתעטש במשך כל הנסיעה; וחייל במדים שחבש כובע צמר מוזר הסתובב הלוך ושוב בחיפוש אחר מקום ישיבה.

בשלב כלשהו החליט הנהג שזה רעיון מצויין לתת לבת שלו את המיקרופון, והיא התחילה לקריין את שמות התחנות במקום המערכת האוטומטית שנותקה. מדי פעם היא גם הוליכה את הכלב הענק שלה במעבר כדי שייחלץ את עצמותיו. אחר-כך היא חזרה לעמדת המדריך, והקפידה לבדוק האם המיקרופון עובד על ידי נשיפות ודפיקות. לעתים היא תיבלה את קשקושיה בהצעות כגון לבוא וללטף את הכלב, ובשאלות כמו "מישהו יורד בצומת כפר קרע?" שלא זכו למענה.

בקשות חוזרות ונישנות מצידם של כמה נוסעים עצבניים לא גרמו לה לסתום את הפה, עד שקמה אישה אחת והעירה לה בתקיפות: "המיקרופון עובד, עובד, תפסיקי בבקשה!" ואז קיבלנו שקט לאיזו שעה. כלומר, חוץ מההומו שדיבר בטלפון בקול רם מדי והתלונן ש"בילי לא מוצא את עצמו".

בשש בערב הגענו סוף סוף לתל-אביב, אחרי שלוש שעות של בידור להמונים וסיימנו את היום בריצה לקו 37 שיוביל אותנו בחזרה הבייתה. מקלחת, אוכל – ולישון.