שולחן כתיבה

באחרונה התארחתי אצל חברה, ופעם ראשונה נגעתי בקלידי פסנתר. קלידים שחורים ולבנים שמנגנים צלילים מינוריים ומז'וריים. ידי נמשכה חרישית מעל הקלידים, רוקמת בראשי מאגדת תווים, מלחינה בראשי שיר שעוד לא נכתב. 

הדרך בה ניגנה חברתי יצירות, עינייה עצומות בריכוז וידיה נעות בהתלהבות על הפסנתר, והוקסמתי. קולה הגבוה אך רך מדבר אליי ואני בשלי, נשארתי תקועה בתוך המנגינה ששמעתי לפני דקות מספר. 
נדהמת ישבתי מולה, מעכלת את התווים להם הקשבתי, אחד בכל פעם, יוצרת מחדש את המנגינה ששמעתי בזכרוני, ועתה לא אשכח. 

תודה לך נטע, שחלקת איתי את כשרונך.