שולחן כתיבה

מבולבלת מעט,

אך רועשת כתמיד,

עם שיער מנופח,

וחיוך ביישני,

אחת שלא הייתם עוצרים ברחוב כך סתם,

אולי מצביעים מרחוק על גרביוניה ושמלתה,

מתהלכת לה ברחובות העיר,

לא מכירה את האזור וזה גם לא משנה לה,

שאם תלך לאיבוד לא תדע לחזור. 

ואם תשאל אותה לגבי מוצאה ויעדה,

היא תענה לך בפשטות יתרה "לאן שאפשר",

הילדה המבולבלת והרועשת כתמיד,

עדיין מחפשת לה מקום שאף אחד לא מכיר,

שם תתיישב, תפתח ספר ותישען,

בעיר הסוערת הזאת, המנוכרת והקרה הזאת,

היא כלכך אוהבת.

השמיים מלאים בצבע של קיץ,

חולצות קצרות חושפות שרוולים,

הלחות הגבוהה מרגישה לי כמו 120 מעלות,

אפילו שרק 30.

חברתי הטובה, היפה והמצחיקה, אין כמוה, לא פה ולא עכשיו.

שפתייה הורדרדות,

צחוק מתגלגל במורד השביל,

יד ביד הלכנו כך לעבר בניינים גבוהים למול שקיעה אדומה,

והצימאון הרב שלי למים צלולים.

כשניכנס ביום הראשון של השנה לכיתה,

מעלות זיכרונות של ימים שעברו,

של עצים מלבלבים ושל פרחים ריחניים,

של ריח של חולצה חדשה שעוד לא נכנסה לכביסה וציוץ ציפורים לפנות בוקר.

בתחושה של תקווה של אביב למרות ש...

השמיים מלאים בצבעים של קיץ,

הלחות הגבוהה מרגישה לי כמו 120 מעלות,

צחוק מתגלגל במורד השביל,

מעלות זיכרונות של ימים שעברו.

הסתיו הגיע ואיתו חיוך מוזר,

והיא הינה יפה, בכולה ובמאודה,

חיוך שובה לב למול עיניה הכחולות,

והיא אחת ויחידה.

זהו חיוך מוזר שלה, מיוחד שלה, ולא של אחרת.

באחרונה התארחתי אצל חברה, ופעם ראשונה נגעתי בקלידי פסנתר. קלידים שחורים ולבנים שמנגנים צלילים מינוריים ומז'וריים. ידי נמשכה חרישית מעל הקלידים, רוקמת בראשי מאגדת תווים, מלחינה בראשי שיר שעוד לא נכתב. 

הדרך בה ניגנה חברתי יצירות, עינייה עצומות בריכוז וידיה נעות בהתלהבות על הפסנתר, והוקסמתי. קולה הגבוה אך רך מדבר אליי ואני בשלי, נשארתי תקועה בתוך המנגינה ששמעתי לפני דקות מספר. 
נדהמת ישבתי מולה, מעכלת את התווים להם הקשבתי, אחד בכל פעם, יוצרת מחדש את המנגינה ששמעתי בזכרוני, ועתה לא אשכח. 

תודה לך נטע, שחלקת איתי את כשרונך.