שולחן כתיבה

הוא שאל אותה בעיניים זעופות ודמעות מלוחות על לחיו: "מה את רוצה שיקרה ?" , והיא השיבה לו: "אני רוצה להתעורר !".

זה אומנם נשאל בשעת לילה מאוחרת, אבל לא בתוך חלום. בקשתה ממנו הייתה להתעורר מחלום חייה. מהסיוט שבנתה במו ידיה, ולצאת מהמיטה שהציעה לה. והוא אכן, ניער אותה החוצה. נראו לה פתאום דברים בעין אחרת, בעין מזוינת, ראתה את התנהגותה מכלפי חוץ, עד כמה שקשה להאמין. ראתה את התוצרים וההשלכות של השקרים והכזבים שסיפרה לו בימי ההם, באישון ליל. עיניו היו אדומות מבכי מר, והוא שמר מרחק ממנה על אותה המיטה, מסרב ולו רק להביט בעיניה התכולות והאומללות. היא מצידה חשה אשמה גדולה. הרי ידעה היא בליבה שהיא אשמה גם קודם, אך מעולם לא העיזה להודות בכך. הסיבה לכך היא שהיא לא יודעת להתנצל ובטח שלא להכיר במעשיה. זוהי תכונה נתעבת בעיניה, ועדיין מתקשה היא להתשחרר ממנה. לראשונה בחייה היא התדוותה על כך. לראשונה מתנצלת, לראשונה מתביישת ועושה זאת מכל הלב. לראשונה בחייה פרצה פרצה בחומות אשר בנתה ביסודיות במשך שנים רבות ונתנה לאדם להציץ ולראות מה יש בפנים... מעולם היא לא הרשתה לאף אחד לראות מה מתחבא בין עובי הקורות, בתוך תיבת הנגינה שבליבה. לרוב היא מעדיפה לתת לכל אחד לראות מה שהוא רוצה לראות, מה שנוח לו, ורבים הם האנשים שלא חזו באמת. ולעיניו ואוזניו לראשונה נגלתה אמת שלא ראתה אור יום, שלא נחשפה לעיני אדם, וזה כי היא מומחית מאין כמוה בלהסתיר. אבל כעת הוא יודע הכל, הכל מכל מה שיש לדעת וממה שאין. והיה לה קשה לפתוח בפניו הדלת ולהראות לו את העולם שבתוכה, כי חששותיה מתגובתו גברו על הצורך של חשיפת האמת והשימוש בכנות הקיימת בה. מה שיש שם זה לא תמיד קשת ופרפרים, לפעמים זה סערות חזקות של רוחות ומבול בלתי נגמר. לפעמים יש בצורת חריפה ויובש, והשמש קופחת ושורפת את כל מה שנשאר. היא שבורה מבפנים, מלאה בצלקות העבר, מכילה בתוכה את הצד המכוער בה. היא לא רצתה שאף אחד ידע שמישהי בעלת חזות מושלמת מכלפי חוץ, בת טובים ו"צדיקים", זאת שגדלה כנסיכה, היא בעצם שבר כלי מוחלט ומבולבל.

ופה נחתה עליה ההפתעה הגדולה: הוא לא נרתע. הוא התקרב אליה בעדינות וחיבק בעזרת ידיו ומבטו אותה אל חיקו. היא חשה תחושת הקלה גדולה מאוד מכך. 

היום היא יודעת, היא למדה פרק חשוב ורכשה אבן דרך לחייה :האמת - היא החזקה מכל.

באחרונה התארחתי אצל חברה, ופעם ראשונה נגעתי בקלידי פסנתר. קלידים שחורים ולבנים שמנגנים צלילים מינוריים ומז'וריים. ידי נמשכה חרישית מעל הקלידים, רוקמת בראשי מאגדת תווים, מלחינה בראשי שיר שעוד לא נכתב. 

הדרך בה ניגנה חברתי יצירות, עינייה עצומות בריכוז וידיה נעות בהתלהבות על הפסנתר, והוקסמתי. קולה הגבוה אך רך מדבר אליי ואני בשלי, נשארתי תקועה בתוך המנגינה ששמעתי לפני דקות מספר. 
נדהמת ישבתי מולה, מעכלת את התווים להם הקשבתי, אחד בכל פעם, יוצרת מחדש את המנגינה ששמעתי בזכרוני, ועתה לא אשכח. 

תודה לך נטע, שחלקת איתי את כשרונך.

לאחר דמעות מרובות, מועקה ששכנה לי בבטן והרבה מחשבות החלטתי בכל זאת לפרסם את הפוסט הזה. קראתי כתבה על ניצולת שואה שחיה מפחות מ3000 שקלים בחודש ומתה לגלידה. היא מקנאת בילדים קטנים שאוכלים גלידה. והיא לא יכולה לקבל אחת כי אין לה כסף. זה העציב אותי והכעיס אותי והרגשתי שפה זה המקום המתאים לכתוב על זה, לשחרר את מה שאני מרגישה פה. כי הנושא חשוב לי, הוא נוגע לי ללב והוא קרוב אליי. 

שואה. המילה הזאת מזעזעת אותי. העיניים שלי מתחילות לדמוע לפני שהספקתי להוציא הגה מפי. הסיבה לכך היא פשוטה - אני יהודיה . בכל יהודי בעולם המילה הזו מעוררת חלחלה, אך יש אנשים בקרבנו, שהולכים ונעלמים, ובהם המילה מעלה חרדה איומה ופחד. מעלה עצב רב. אלו הם ניצולי השואה.

ניצולי השואה בישראל כמעט ואינם נראים, אט אט נעלמים, ופעם בשנה, ביום השואה אנחנו מזכירים את מצבם הנורא. אנחנו פתאום רואים כתבות, שמעלות דז'ה וו ולא סתם... באמת ראינו את הכתבה אשתקד וגם בשנה שלפניה. המצב פשוט לא משתנה.

אלו הם אנשים שעברו כברת דרך בחייהם, עברו חוויות מטלטלות ונלחמו להישרדות מאז ומתמיד. ושוב פעם, המדינה לא מסייעת להם, ואפילו את הקצבאות שגרמניה מעבירה הם לא מקבלים. 

בכל פוסט שאני כותבת אני מגלה כמה ביקורת יש לי כלפי המדינה הזאת. כמה אני כעוסה וזעומה מבפנים על דברים שהיו אמורים להיות בטיפול המדינה והם לא מטופלים. זוהי מדינה בה כל אחד לעצמו, ואף אחד לא בשביל אף אחד. זה נוראי המצב הזה. 

הנושא קרוב לליבי. ניצולי שואה מרגשים אותי. הם הוויה של אומץ ותעוזה, ורוח לחימה והישרדות. בתוכם יש בן אדם שברירי עם רגשות עצומים, ומרובם אנשים מתעלמים. האנשים הללו הקימו את המדינה ! במו ידיהם, בזיעת מצחם ובדמם הקימה אותם והנה היא מפנה להם את הגב. זאת אגואיסטיות מצד השרים, ככה לקחת כספים שנועדו לניצולים. אני מזועזעת.

ביבי נתניהו אתה בושה למדינה. תפקידך בתור ראש ממשלה לעצור את הדבר הזה, לסייע לניצולים, לשמח אותם בשנים הנותרות להם ולהנציח אותם ואתה לא ממלא את תפקידך . ושוב פעם, פוסט נוסף בו אני מבקרת את התנהלותך. אתה נוראי, ואני מקווה שלא תזכה לקדנציות נוספות במדינה שלנו. 

בשנה הבאה והמתקרבת אתחיל את פרויקט המחויבות האישית. אנ לא יודעת מה איתכם, אבל אני מתכוונת להתנדב למען ניצולי השואה. ואני מקווה, שתעשו כמוני.