אז מסתבר שאני חכמה, חכמה מספיק בשביל שיעבירו אותי לכיתת מופת, חכמה מספיק בשביל להרחיב 10 יחידות מחשבים וחכמה מספיק בשביל לעמוד בדלת כיתת מופת בתחילת השנה, את חלקם כבר הכרתי, בנות נחמדות שלא יצא לי לדבר איתן יותר מדי, היה קצת מוזר בהתחלה, השיעורים היו שקטים יותר, הרמה היתה גבוהה יותר והציונים היו בשמיים, קצת קשה היה פתאום להפוך לסתומה של הכיתה במקום להיות הילדה החכמה, התחברתי יחסית במהירות והכרתי חברים מקסימים שתמיד באו לעזור ולתמוך, בלי פרחות, בלי ערסים, ילדים טהורים, כאלה שלא ירכלו מאחורי הגב, הסתגלתי לשינוי מהר והתרגלתי לשגרה המסוימת ולמרות כל השינויים הרגשתי עדיין אני, ילדה רגילה עם חברות מכל השכבה, לא הרגשתי חננה והרגשתי קרובה אליהם אבל אף פעם לא לגמרי חלק מהם, הם הכירו אחד את השני כבר 3 שנים! ואני הייתי בסך הכל ילדה חדשה שהגיעה אליהם לכיתה.
בטיול השנתי, כשהאוטובוס השקט בדרך חזרה מהצפון הפך רועם כשכמה ילדים מהכיתה שלי התחילו לשיר וכאב לי הראש, הייתי בשקט, לא השתתפתי בשמחה, מסתבר שהרעש הזה הפריע בדיוק כמו לי גם לעוד ילדים אחרים וכאשר הם התחילו להכליל ולהעליב את חברי לכיתה הרגשתי פתאום חלק מהם, כל קללה ואמרה פגעה בי והרגשתי כאילו אני נדקרת על ידי סכינים אשר מסובבות בעודן בגופי.
הבנתי פתאום את כל הילדים שסבלו מהצקות, הבנתי ואפילו רק לרגע קטן את כל מה שהם חווים, את ההצקות המתמשכות שהם מפחדים להפסיק, את הקללות שהם סופגים, כאלה שכואבות שננעצות בלב בלי רחמים ואני מבינה, מרגע קטן שכזה החל תטי שאני מבינה, החלטתי לגרום לזה להפסיק ולא לאפשר לעצמי לצפות מהצד.
היום הראשון שלי בתור חננהאז מסתבר שאני חכמה, חכמה מספיק בשביל שיעבירו אותי לכיתת מופת, חכמה מספיק בשביל להרחיב 10 יחידות מחשבים וחכמה מספיק בשביל לעמוד בדלת כיתת מופת בתחילת השנה, את חלקם כבר הכרתי, בנות נחמדות שלא יצא לי לדבר איתן יותר מדי, היה קצת מוזר בהתחלה, השיעורים היו שקטים יותר, הרמה היתה גבוהה יותר והציונים היו בשמיים, קצת קשה היה פתאום להפוך לסתומה של הכיתה במקום להיות הילדה החכמה, התחברתי יחסית במהירות והכרתי חברים מקסימים שתמיד באו לעזור ולתמוך, בלי פרחות, בלי ערסים, ילדים טהורים, כאלה שלא ירכלו מאחורי הגב, הסתגלתי לשינוי מהר והתרגלתי לשגרה המסוימת ולמרות כל השינויים הרגשתי עדיין אני, ילדה רגילה עם חברות מכל השכבה, לא הרגשתי חננה והרגשתי קרובה אליהם אבל אף פעם לא לגמרי חלק מהם, הם הכירו אחד את השני כבר 3 שנים! ואני הייתי בסך הכל ילדה חדשה שהגיעה אליהם לכיתה.בטיול השנתי, כשהאוטובוס השקט בדרך חזרה מהצפון הפך רועם כשכמה ילדים מהכיתה שלי התחילו לשיר וכאב לי הראש, הייתי בשקט, לא השתתפתי בשמחה, מסתבר שהרעש הזה הפריע בדיוק כמו לי גם לעוד ילדים אחרים וכאשר הם התחילו להכליל ולהעליב את חברי לכיתה הרגשתי פתאום חלק מהם, כל קללה ואמרה פגעה בי והרגשתי כאילו אני נדקרת על ידי סכינים אשר מסובבות בעודן בגופי.הבנתי פתאום את כל הילדים שסבלו מהצקות, הבנתי ואפילו רק לרגע קטן את כל מה שהם חווים, את ההצקות המתמשכות שהם מפחדים להפסיק, את הקללות שהם סופגים, כאלה שכואבות שננעצות בלב בלי רחמים ואני מבינה, מרגע קטן שכזה החל תטי שאני מבינה, החלטתי לגרום לזה להפסיק ולא לאפשר לעצמי לצפות מהצד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
amber_