בראשית פתחתי את הפה בכדי לדבר, ואז ברא אלוהים את השטויות

קרוב לוודאי שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות עם בואו של דכאון הוא בואה של בדידות.

היא שקטה ונינוחה, כמו גם מופנמת וביישנית, ועל כן היא תמיד בלתי צפויה. התובנה העמוקה הזו, שאתה כל כולך לבד ואין לך מישהו לספר לו על זה, תבוא אך ורק ברגעי משבר, ואז היא תכה בך במלוא כוחה. בבת אחת תבין, או תראה, שעד כה חיית משהו שככל הנראה היה שקר שסיפרת לעצמך כדי להתמודד ולא להתמודד עם החיים והפתעותיהם, ותרגיש שרק עכשיו התפכחת. רק עכשיו צללת לאגם המציאות וברגעים כמו אלה אתה מרגיש שאתה טובע.

אני מרגישה לא טוב. אין דרך אחרת להגיד את זה. באופן חד משמעי, שבהחלט אינו משתמע, כל רגשותיי כולם מתכווצים בטור עורפי מול כותרת גדולה וצורבת: לא טוב לי.

למה לא טוב לי? אני מלאה רגשי נחיתות, אני מרגישה פסימית, אני מרגישה שאיבדתי את כל הכוח וההשפעה שהיו לי בעולם, אני מרגישה כמו עלה נידף ברוח ולאף אחד לא אכפת.

ולמה שיהיה להם אכפת? בין השאר, אני מרגישה אדם גרוע. אני מרגישה אדם שטחי, טיפש, עיוור, אנוכי וצבוע. אני מרגישה שקרנית. אני מרגישה שעבדתי על עצמי בעיניים עצומות כל החיים שלי. אני מרגישה שבזבזתי את כל שנות קיומי עד כה ברדיפה אחרי הזנב שלי. ברדיפה אחרי משהו שאינו.

אני מרגישה ריקנית. אני מרגישה חסרת תועלת. אני מרגישה שהחיוך שלי כבר לא אמיתי ולפעמים נדמה כאילו לעולם לא יהיה אמיתי. אני מרגישה שאבדתי אי שם, נפלתי מצוק גבוה במדברית שממון היכן שהוא הרחק הרחק, או טבעתי באוקיינוס תכול ואינסופי, מלא בטורפים ואוכלי בשר, או שאולי פשוט כביתי, כמו נר קטן וחלוש שעומד בחוץ, בחורף, ולא מצליח לשמור על תילו.

אני מרגישה רע, במלוא מובן המילה. אני מרגישה את כל הרגשות השליליים שקיימים בעולם כולו.

ובכל זאת, החלק הכי גרוע בכל העניין הזה הוא, שאין לי למי לספר את זה.

יש לי חברים שיגידו שתמיד יכולתי לספר להם את זה והם היו עוזרים לי ותומכים בי. בכל זאת, אני מרגישה בודדה.

אני כופה בדידות על עצמי? יכול להיות? או שאולי רגשי הנחיתות כבר כל כך ממלאים אותי עד שאני לא רוצה לעזור לעצמי?

אני אנושית או ילדותית? מפוכחת וריאליסטית או טיפשה ורגישה? ולמה אני שואלת את עצמי כל כך הרבה שאלות ולא מסוגלת לענות עליהן? זה לא משהו שכל אחד אמור לדעת על עצמו?

למה כל כך קשה לי להגדיר אותי?

והאם, אחרי הכל, זה שורש הבעיה?

מצחיק. הכל בדיוק אותו דבר, רק שאני לא בדכאון.

האמנם?

אוי, אוי, אוי. אני כזאת מסכנה. בכיינית.