בלוג על תנאי.

בעקבות הקטע הזה- על אלימות בבתי-חולים.

כל אותם תיירים הבאים לפה לשם סיורים באתרי-דת ומורשת, צפייה באופרות על מצוקי המצדה והשתתפות בקייטנות אתגריות בדמות רכיבה על גמל, המוצאים עצמם מרותקים ומזועזעים כאחד למולם של המקומיים הברבריים ותרבותם הנחותה, שלא נאמר, אל הספארי האנושי אליו נחשפו - מוזמנים מבחינתי לקחת את השאיפה שלהם לשרוד ולספר ולהתחפף חזרה הביתה אל ההמפטונס. ההיתממות פעורת העיניים הזו, מתובלת בהתנשאות נבערת של ארכיאולוגים חמושים חליפות חאקי המוכנים לגרור אותי – בהינתן האות - אל הציביליזציה בציפורניים, לא מקובלת עליי. 

אני לא יודע מתי בפעם האחרונה פתח כותב הקטע הזה - שכותרתו ("תקיפה בחדר המיון") מתכתבת עם שמות פרקיה של אופרת סבון עלומה בכבלים -

  עיתון בכדי להציץ במצבם של חדרי המיון – בכל זאת, הם שם בהייטק פוסחים על הנספח שהוא גיליון החדשות לטובת המוסף הכלכלי - אבל אשמח לעדכן אותו שבישראל יש קצת פחות מ-330 מיטות טיפול נמרץ פעילות. כשאני מגדיר "מיטת טיפול נמרץ" זה אולי עלול להישמע מעט פשטני, אז אוסיף ואפרט שמיטת טיפול נמרץ מוגדרת כמיטה המצוידת במכשירי הנשמה, ערכות בדיקת דופק מסועפות, מכונה שבודקת ערכי דם ושתן אחת ל-3 שעות וכוללת - מעצם הגדרתה - השגחה פרטנית והדוקה של רופא או אח, המודעים למשמעות הרת הגורל של השינויים הזעירים בבדיקות האלו אצל מי שחייהם תלויים על חוט השערה. 

כאמור, 330 מיטות זמינות. איכשהו יצא שהפראים החיים פה לא מכבדים את מגבלות המערכת. בישראל מאושפזים בכל רגע נתון כמעט פי שניים וחצי (!) יותר חולים שמצבם דורש אישפוז באגף ה"טיפול נמרץ" מאשר כמות המיטות הזמינה. וכאן מתרווחת המילה האלימה - סלקציה. הרופאים  מבצעים סינון וסלקציה בחולים ומפנים את חלקם למחלקות פנימיות, שם הם ישכבו בחדרים גנריים המאובזרים בצורה מינימלית ויזכו לביקורים יומיים - וגם זו פריבילגיה – כשאת חלקם האחר, ישלחו המלאכים בלבן למיטות הטיפול הנמרץ המאובזרות הזמינות. 

אם כן, הזנחה. הרופאים מזניחים, גם אם שלא באשמתם, את החלק הארי של החולים שמצבם אקוטי ובכך מסכנים את חייהם. מונעים מהם את סכמת הטיפול היחידה שעלולה להציל את חייהם.

כמעט מרתקת אותי ההתייפייפות הזו של תייר עשיר בחופשת קיץ, אל מול מצוקתם של אנשים עניים שלא מסוגלים היו להרשות לעצמם להתכרבל בחיקה של הרפואה הפרטית. אנשים סבירים ובינוניים שמצאו את קרוביהם המפרפרים מאושפזים במחלקות סוג ב', ממתינים לטיפול סוג ז', האמורים מבחינתו של יצור משריש ונוכרי להתנחם במבטים העצובים של האחות ושל הרופא שמגיח מחדר המיון אחת ל-24 שעות בשתיקה, עד שימותו קרוביהם ויפנו את מקומם לאחרים. תחושת חוסר האונים אל מול המוות - מילה גדולה, הא? - המרחפת באוויר ומאיימת לחנוק את היקרים לנו מכל מחלצת תגובות אלימות מאנשים. ההתנשאות על-כך מיותרת. הייתי ממשיך ואומר, ברברית.

בוא נמשיך בהגדרת דרכי הפעולה של המלאכים בלבן. גם ריפוי היא פעולה אלימה. החדרת מחטים, ערפול בגז, שבירת עצמות, החדרת פלטות ממתכת, חיתוך הבשר בלהבים, תפירת העור במחט והחלשת המערכת החיסונית באמצעות טבליות אנטיביוטיות. גם דחיסה של עשרות אנשים דואבים והיסטריים אל תוך חלל סגור עם ארבעה רופאים העלולים לטפל בהם, אך מתעלמים מהם במקום זאת, היא פעולה אלימה. לעיתים אפילו רשלנית. לא מזמן פורסם במקומון עירוני בדרום הארץ - אני לא יודע מה קוראים תיירים עשירים – סיפור מקרה של אישה בשנות ה-50 לחייה שהגיעה למיון עם שבץ מוחי ודימום תוך-גולגולתי, עניין שלקח לרופאים זמן סביר של 28 שעות להתפנות ולאבחן כהלכה. לרווחת התיירים, היא כיבדה את מגבלות המערכת, גססה בשלווה ומתה לפני שהספיקה להתפרע, או לחילופין, לתבוע.

אם לסכם את הפסקה - אין לי שמץ כמה פרקים של "האנטומיה" צרכת וכמה פיינטים של "קרמיסימו" חיסלת במקביל, אבל בית חולים הוא אינו מקום נקי ואסתטי בו צועדות דוגמניות-מסלול עם סטטוסקופים ומדלקמות סיפורי אהבה בינות פריזורות מבהיקות ובחורים חתיכים. מדובר בסביבה אלימה ומלחיצה, העלולה לחלץ מהתרבותיים שבנו תגובות קשות, ולכלוא את המחונכים שבנו במצבי לחץ ודחק. לא מדובר בעניין להרים לעברו את האף. מדובר באירוע הדורש סולידריות חברתית והבנה עמוקה לעובדה שאדם שמכה רופא או רופאה הוא - בראש ובראשונה - עדות לבעיה חמורה במערכת הבריאות, ולא בהכרח עדות לאופיו הקלוקל של יצור קדמון נושא נבוט. 

אתה ספציפית, כותב הקטע, ישראלי שמושיט יד להתנשאות הזו – גם עליך –  ואף מגדיל ועושה ומעודד אותה מהיציעים, מעורר בי בעיקר בוז וסלידה. אדם שלא מחובר כלל לאלו החולקים את התרבות שלו, מתבייש בתרבותו כשלעצמה ומוכן להמיר אותה בסט מתייפייף של ערכים מבית היוצר של אנשים שחיים בכזו רווחה, עד ששכחו שגם הם חיות. עד ששכחו שגם הם בני תמותה. אני ממליץ לך בחום, למען לא תהא נפשך טרודה בהתנהגויות הפרימיטיבים שסובבים אותך, להתחיל ולהפגין סולידריות עם אנשים שמשכשכים איתך עד צוואר באותו החרא. עם זאת, לנצח תהא שמורה לך האופציה לוותר על המאמץ. תמיד תוכל לארוז על גבך את שק המזומנים שברשותך ולמצוא לך מקום אחר. מקום סטרילי יותר לחיות בו.

 באהבה, אריק