זה לא משנה כמה אני יורדת במשקל, איכשהו אני תמיד רואה מפלצת במראה.
20 קילו יותר, 20 קילו פחות, כאילו שום דבר לא משתנה.
השנאה העצמית היא אותה שנאה, הפחד מאוכל הפחד מההשמנה, הפחד מבגדים צמודים...
אני מסתכלת על המראה ואני מזועזעת מעצמי כל יום מחדש.
היריכיים שלי ענקיות.
הידיים שלי מפלצתיות.
הבטן שלי עצומה.
אני לא מצליחה אפילו להנות מכל המחמאות שסביבי כשכל מה שאני חושבת עליו זה שאכלתי יותר מדי גם כשבעצם לא אכלתי כלום.
אני מתחילה לתהות האם כל זה שווה את זה, אומנם הירידה מהירה אבל לא מספקת.
אני רוצה להנות מהקילוגרמים שהאלו שיורדים, לא רק לחייך שאני רואה מספר שונה על המשקל ואז לבכות שאני רואה את אותה דמות מול המראה.
טוב אני אמשיך רק עד המשקל יעד ואז נראה,
אולי אני אצליח לאהוב את עצמי קצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: