עוף גוזל

28.8 בשעה 5:15 בבוקר אני עולה על מטוס שיקח אותי לאיטליה.

אני אלמד שם בקולג' בינלאומי של UWC בערך עם עוד 200 אנשים מ80 מדינות בעולם במשך שנתיים.

רק אחרי שלושה וחצי חודשים אני אחזור לארץ, לחופשה של חודש,

ואז אבלה עוד 5 חודשים באיטליה, ואבוא לארץ לשלושה חודשים. 

וככה זה ימשיך לעוד שנה כזאת.

משהו גדול ישתנה, החיים שלי יראו אחרת, 

אנשים אחרים יקיפו אותי, אני אדבר בשפה אחרת, אלמד מקצועות שונים, הנוף שלי יהיה שונה..

אני לא מאמינה שאני עושה את זה, מתרחקת מהמשפחה, מהחברים, מהחיים שלי בישראל, במודיעין, בתוך בועה בטוחה

ונוסעת למקום רחוק, לא מוכר, עם אנשים שאני לא מכירה ולא יודעת את שמם או באיזה שפה הם מדברים.

לפעמים הבטן מתהפכת מרוב לחץ, הכל נראה הזוי ומוזר וכמו בדיחה גרועה, כאילו מישהו עובד עליי ואני מאמינה כמו פתטית. 

כי מה אם אני לא אצליח? מה אם אני לא אקלוט את האנגלית ולא אתחבר עם מספיק אנשים ואכשל בכל הלימודים ואשקע בגעגועים???

אבל מצד שני זה מרגיש הדבר הנכון, זורם ורגוע, יש הרגשה של שמחה, שזה הזמן הנכון.

כי הכל בידיים שלי, ואם אני רוצה את זה עד הסוף ומאמינה בעצמי באמת אז אני אתאמץ ואצליח ואגע גם בעננים האיטלקיים!

זה מצחיק לחשוב איפה עמדתי לפני חצי שנה- לחוצה כמו טמפון, מחכה שרק יודיעו לי שקיבלו את הטפסים של השלב הראשון חחח 

ווכשהודיעו לי שעברתי לשלב השני, איזה אושר זה היה.. הייתי בשוק! בכיתי וצחקתי בו זמנית, הייתי בעננים, גאה בעצמי שהצלחתי לעשות את הצעד הראשון. חייכתי כל הזמן, וכל העניין כבר יצא לפומבי, כולם כבר ידעו שאני מנסה להתקבל לUWC. 

נכנסתי לשיחות ארוכות על למה אני רוצה את זה בכלל, מה מודיעין מייצגת בשבילי ומה הארגון מייצג בשבילי או מה הוא ייתן לי, מה משמעות החברה כאן ומה התפקיד שלי בין כל האנשים שסובבים אותי, עד כמה אני משמעותית, לאן אני רוצה להגיע בעתיד ואיך אני מרגישה שמודיעין מקטינה אותי ומכניסה אותי לתוך קופסא צפופה מידי, אם יש פתרון אחר להרגשה שלי ואם אני מגזימה בתגובות שלי, אם אני מנסה לברוח ועושה את זה ממניעים לא נכונים, מה אני מחפשת, מה דורשים ממני, כמה אני רוצה לעשות, להשפיע ולהראות, וכמה אני נעלמת בתוך השגרה המשעממת והיבשה. 

המון אנשים ניסו לשכנע אותי לשכוח מזה, היו גם אנשים שאמרו שזה לא מתאים לי, היו שראו את זה כאילו אני בורחת משומדבר ובוחרת באיזה פתרון דפוק או שפשוט לא שאלו כדי לא להתערב, וחלק גם מאוד תמכו ועודדו, התעניינו, ניסו לעזור בכל מה שאפשר והאמינו בי עד הסוף. 

כשהגיע השלב השני- המחנה מיון- לא קלטתי בכלל איפה אני עומדת.

פשוט זרמתי עם מה שהיה, דיברתי כשהיה צריך, שתקתי כשהיה צריך, לא חשבתי על זה בתור מה שיקבע לי את השנתיים הבאות, אלא פשוט ניסיתי להנות כמה שיותר ולהפיק מזה הכי הרבה שאני יכולה. רוב הזמן באמת נהנתי, הרגשתי שיש לי את המקום שלי, וגם הייתה לי קבוצה מופלאה וכולם שם במחנה היו אנשים נפלאים אז יצא לי גם להכיר אנשים מיוחדים :) כן היה לי התקף פאניקה שכזה, אבל הוא כבר היה בסוף ולא היה כבר מה לעשות חוץ מלתת לזה להתפרץ ולאכול לי את המחשבות. בגללו גם לא האמנתי בעצמי עד הסוף, ובהחלט לא ציפיתי לעבור. כבר תיכננתי איך אני אסתיר את התשובה מההורים ואז אזכיר את זה אחרי כמה זמן בדרך אגב ואעשה כאילו לא אכפת לי.. כשפתחתי את המייל עם התוצאות של השלב השני, באמת הייתי מופתעת, לא רק שעברתי אלא אני אחת מתוך 18 שעברו את השלב השני, ואני צריכה לחכות רק שבועיים עד לשלב השלישי! 

על השלב השלישי אין לי ממש מה להגיד, הייתי בלחץ רק בדקה שלפני הראיון, והכל עבר סבבה ורגיל כזה. לא הרגשתי משהו מיוחד, הוא לא היה מדהים והוא לא היה נוראי, אבל לא ידעתי אם הוא השאיר עליהם מספיק רושם. אחרי שבועיים בערך גיליתי שכבר חצי מהאנשים קיבלו תשובה שהם עברו ואיתי אפילו לא דיברו או שלחו מייל.. נכנסתי ללחץ וסרטים מטורפים בראש, בקושי ישנתי בלילה ובאמת התפללתי לאלוהים, לגורל, לכל מי שנמצא ביקום בערך חחח חצי שעה אחרי שקמתי למחרת בבוקר אבא שלי התקשר אליי, שאל אותי על שטויות מוזרות, ואז מזכיר בדרך אגב "אהה אלה, התקבלת" וצחוק. מה התקבלתי? למה התקבלתי? איך אתה יודע ואני לא? מתי הם התקשרו? מה הם אמרו? הוא היה כזה אדישששששששששש ואני הייתי כלכך בהלםםםםםםםםםםםםםם 

משם כבר דברים התחילו לזרום יותר בנחת ובכיף, היה מוזר שאין עוד שלבים שאני צריכה לעבור, אבל המון אושר שהצלחתי לכבוש יעד שהצבתי לעצמי ואני הולכת לחוויה האדירה הזאת! 

אז זהו, הנה אני כאן, אחרי תהליך חוויתי, כיף, מלמד ומוצלח בסופו של דבר

עוד 48 יום יש לי טיסה 

כבר הכנתי TO DO LIST ורשימה של מה צריך לארוז לשנתיים בחו"ל

וכל שנותר, זה להתחיל להיפרד ולנצל כל רגע הכי טוב שאפשר

כי בסופו של דבר- החיים הם מה שאתה עושה מהם :) 

איזו התרגשותתתת