מתי הספיקה לעבור מחצית שלמה? מתי אישרתי את זה בדיוק?
השבוע האחרון היה קצת קשה, אבל נורא כיף האמת
השותפות שלי כבר מתות לחזור הביתה עוד מלפני שבועיים,
אני העדפתי להכחיש ולהנות מהימים האחרונים של המחצית הזאת עד הסוף חח
אבל בסופו של דבר גם אני נדבקתי במחלת הגעגועים...
האמת שזה היה בגלל שהייתי במצעד שקט לזכר מרד אוושויץ. זה היה בטרייסטה ביום רביעי,
הקהילה היהודית אירגנה את זה והזמינה את תלמידי הקולג' להשתתף אז הלכנו לשם איזה 12 אנשים [סך הכל אני חושבת שהיו שם קצת יותר מ100 אנשים].
שלושה אנשים נאמו ממש בקצרה באיטלקית, על החשיבות של היום הזה, על העוול שנעשה ליהודים ועוד כל מיני דברים באיטלקית
אחרי זה הייתה ברכה קצרה ב*עברית*, הדלקת לפידים [כל אחד קיבל מן נר גדול כזה] והתחלנו את הצעדה.
היה שם רגע מאוד מרגש שיצא שנעמדנו כל האנשים מהקולג' במעגל עם הלפידים שלנו, והיו איזה חמישה אנשים שצילמו אותנו [כנראה כי היינו הכי צעירים שם], ואז בשילוב עם ההתרגשות של לשמוע עברית באמצע טרייסטה מאנשים שאני לא מכירה בכלל-
הייתה לי צביטת "אני רוצה הביתה".
בכל מקרה, צעדנו מהפיאצה שהיינו בה עד התחנת רכבת, בערך 25 דקות, וכל הזמן הזה היו שתי נשים שהקריאו במיקרופון שמות של נספים. כל הזמן הזה חשבתי על השיר "לכל איש יש שם", ואיך כל מה שנשאר לנו מהאנשים האלה זה השם שלהם- לא הבית שלהם, לא הקברים שלהם, לא זיכרונות שלהם, רק שם. היה לי נורא עצוב, אבל הייתי גאה לראות שיש מודעות גם מחוץ לישראל.
לפני זה, בשלישי, ביליתי יום ממש נחמד בטרייסטה, היה נורא כיף להתרחק מהקולג' לכמה שעות.
ביום חמישי היה יום "סיינט ניקולס" של הנוצרים, אז היה אירוע קטן בדווינו [שפיספסתי כי הייתי בסוושיל סרוויס]
ובשישי הייתה מקהלה של הקולג' הלכו לשיר שירי קריסמס בפתח של כל הבתים של דווינו [התרומה שלי הייתה בהעברת עוגות ממקום למקום ואירגון כיתה אחת בשביל אירוע קטן למורים, ממש מפתח האירוע אני..].
בשישי בערב היה ערב "מיקרופון פתוח", האנשים המוכשרים עלו והופיעו עם שירים קורעים מצחוק או ממש מרגשים, או עם איזה הצגה משעשעת או מופע ג'אגלינג, היה אחד המגניבים דווקא. כשיצאתי החוצה כדי לחזור למגורים שלי פתאום ראיתי לבן בכל מקום. שלג! שלג בדווינו! של מכסה את הגגות, והעצים, והמדרכות, והכביש, והמכוניות, והכל! זה היה כזה יפייפההההה
אז משישי בערב היו מלא מלחמות שלג אקראיות, מחוץ למגורים שלי ברגע שראיתי שהשלג התחיל להתחזק, סתם כשהלכתי ברחוב ושלושה איטלקים תקפו אותי, או מחוץ לחדר אוכל כששני חברים הקיפו אותי וחברות.
שמעו, מלחמות שלג הרבה יותר שווות ממלחמות מים!
אבל עם כמה שאני נהנת מכל דקה בשלג,
אי אפשר שלא לספור את ה65 שעות עד שאני אנחת בארץ.
אין לי מושג איך להתחיל לסכם את הטרם הנפלא הזה.
זאת הייתה תקופה הסתגלות ארוכה
לעצמאות חסרת הגבולות, להיות אחראית על עצמי יותר מאי פעם
לאנגלית, למדתי שזה די קשה להוציא משפטים שלמים באנגלית בשעות הקטנות של הלילה.. או של הבוקר..
וכמובן לאיטלקית שנמצאת בכל מקום ולאט לאט התחלתי לאהוב
לאוכל שחוזר על עצמו כל שבוע
לחיים עם עוד 5 בנות באותו חדר, משמע הרבה באלגן, לכלוך ורגשות מתפרצים ברגעים לא צפויים
לדרישות הלימודיות שלא השפיעו עליי כל כך הרבה בארץ אבל כאן זה קובע הכל
לקשר הוירטואלי עם האנשים שאני אוהבת ולגעגועים שנערמים בערמות עטופים בהכחשה או עוטפים ברגעים האפרוריים
לקהילה המשותפת ולאחריות המשותפת חסרת הגבולות כאן, כי אם יש בעיה אז צריך לדבר עלייה ביחד, וכי אם אנחנו לא ניצור לעצמנו ימים מעניינים פשוט לא יהיו לנו ימים מעניינים, וכי אם מרימים אירוע צריך שיתוף פעולה, וכי אם חסר משהו אז נבנה אותו ביחד
לסדר היום הריק והאינטנסיבי בו זמנית, לשיחות הפתוחות עם אנשים על דברים אקראיים ואישיים בו זמנית
לקשרים הרפויים והחזקים שבאים והולכים עם הימים, כי יש כאן כל כך הרבה אנשים להכיר שזה נראה בזבוז זמן להסתובב רק עם בנאדם אחד כל הזמן
לתהליך לא ידוע, ולתחרות כנגד הזמן.
אבל זה היה הרבה מעבר לרק הסתגלות, זה היה התרגלות וקבלה ושינוי מחשבתי ופשוטו כמשמעו- החיים שלי.
רכבת הרים של שלושה וחצי חודשים שחצתה עולמות וגבולות והביאה אותי ליקום אחר.
אחר כי זה לא מקום טוב יותר, וזה לא מקום גרוע יותר, זה לא מקום זוהר יותר, ולא מקום חשוך יותר, זה פשוט שונה. ואני אוהבת את השוני הזה. כמעט כמו שאהבתי את החיים במודיעין.
אתם יודעים, אחת הסיבות שרציתי להגיע לכאן הייתה שרציתי לצאת מהבועה של מודיעין. היום זה משעשע אותי, כי זה לא שיצאתי לעולם הגדול, אלא קפצתי לתוך בועת יודבליוסי. מבחינתי התקדמתי הרבה בקפיצה הזאת, אבל עוד לפני זה הגעתי למסקנה שככה או ככה אנחנו חיים בתוך בועה, בתוך בועה בתוך בועה בתוך בועות, ואנחנו פשוט עוברים בניהן ככול שעובר הזמן. כל פעם שאנחנו משתעממים, אנחנו זזים לבועה הבאה, לפעמים אחורה לפעמים קדימה. אז אני נהנת מהבועה שלי כרגע, עד שתגיע הבאה.
היו לי כאן ימים נפלאים, מהשנייה שהתעוררתי בבוקר עד הרגע שהלכתי לישון, צברתי זיכרונות נהדרים, ולמדתי המון.
עכשיו אני אשמח להגיע קצת הביתה, לעכל, להפנים ולהבין מה הלך פה, לקבל אנרגיה מחודשת מכל האהובים, לצבור מוטיבציה חדשה, ואולי קצת השראה.
אני מסיימת את הטרם הזה מאוד נינוחה, קצת חוששת מהשינויים בקשרים עם אנשים כאן עד ינואר, ודי מפחדת מהדרישות של הטרם הבא, אבל שמחה על מה שהיה ומצפה לשמוע עברית 24/7 :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: