הפה נוטה טיפה לחיוך, אבל הפנים משדרות מבט חושב ומהורהר משהו.
הפעם היה הרבה פחות טירוף
חלק הלחיצו וחלק הרגיעו, אבל אף אחד לא בכה, לפחות לא שראיתי, וזה הקל בהרבה על עניין הפרידה.
כשאני מנסה לחשוב על הקטע הזה שאני לא אחבק את האנשים האלה חמישה חודשים זה די ממלא בתחושות רעות
אבל אני יודעת שאני כבר לא צריכה לחשוב על העתיד הרחוק, אלא לחיות את מה שיש לי מול העיניים
ואני שלמה עם זה. אני שלמה עם הבחירות שלי ודי בטוחה שזה המקום שאני רוצה להיות בו. די בטוחה רק כי אין דבר כזה מאה אחוז.
הפעם אין המון חששות. אני יודעת לקראת מה אני באה, בערך. אני יודעת שזה יהיה שונה הפעם, אבל זה לא דבר רע, והעיקר שיש לי את הבסיס. נכון?
אני כן מפחדת, אבל לא פחד רע, פחד מעורר שמזרים את הדם.
אני לא באמת קולטת, כי אין אפשרות לקלוט את המשמעות של משהו שעוד לא חווית,
אבל זה בסדר, הכל בסדר.
עוד פעם יש עלילות טיסות,
נשבעת לכם שאם אני אטוס מספיק פעמים מסביב לעולם, או אפילו רק בין ישראל ואיטליה
אני אוכל לכתוב רב-מכר.
הפעם לא היה סיבוך עם הכרטיס, ואפילו היה קצת זמן לשבת עם ההורים ולדבר בנחת.
נחת.. כאילו יכולתי לחשוב על משהו אחר חוץ מהקולג'...
אבל הפעם היו תורים ממש ארוכים, והכל הלך די לאט, אז עלינו על המטוס איזה עשרים דקות דקות לפני סגירת שערים.
ההמראה התאחרה באיזה חצי שעה, אז כשהגענו לרומא חשבנו שהנחיתה התאחרה בשעה ונחתנו ב9:30 במקום ב8:20,
אבל המטוס שלנו מרומא לטרייסטה היה אמור להמריא ב9:20! אז זה אומר שפיספסנו את המטוס והתחלנו לחשוב עם מי צריך לדבר ומתי נגיע לקולג' וממש התעצבנו שאנחנו נגיע לקולג' מאוחר.
התחלתי לכתוב סמס לאבא שלי שאיחרתי את המטוס לטרייסטה ועוד פעם אני אצטרך לחכות שש שעות או יותר ברומא
ואז קלטתי- יש הפרשי זמניםםםםםםםםםםםם השעון זז שעה אחורה,
זה אומר שנחתנו ב8:30, זה אומר שיש לנו 50 דקות לרוץ מצד אחד לצד שני של השדה תעופה הענק הזהההה.
עוד פעם היו תורים ארוכים ועוד פעם לקח זמן עד שעברנו את הבדיקה הביטחונית והכל והעלייה למטוס כבר התחילה והיה עשרים דקות להמראה והשער שלנו היה השער האחרון, הכי בקצה, הכי רחוק שהיה אפשר לתת לנו.
היינו כבר לחוצות פעם אחת שאנחנו נאחר ת'מטוס, אז באמת, פשוטו כמשמעו, רצנו בטירוף, ואז מיכל נפלה עם הדברים שלה [חחחח] אז אני רצתי כדי שלא יתנו למטוס להמריא בלעדינו, ואז התיק גב שלי נפתח ונפלו לי דברים, וכשהרמתי אותם נפל גם הלפטופ, אז הייתי צריכה לריב עם התיק שלי ולהמשיך לרוץ קילומטרים. ממש שיעור ספורט נהיה לי שם!!
אבל בסוף הגעתי לשער בזמן, והצלחתי לעכב את האישה של המטוס כדי שלא תשים אותי על המטוס בלי מיכל, ואז גם מיכל הגיעה,
ובאוטובוס שהסיע אותנו למטוס פגשנו שתי חברות מהקולג', ואפילו היה להן מים אז היה ממש נחמד חחח
במטוס ישבנו אני ושתי הבנות מהקולג' די קרובות, אז כל הטיסה [כולה חמישים דקות] העברנו דפים דרך אנשים וציירנו סיפור-קומיקס על גבר-אישה שצלל לממלכת הדגים עם מלך שיש לו זקן ומשקפי היפסטר, והדגים אהבו אותה אבל לא יכלו להביא לה טבעת נישואין כי הם דגים אז היא שחתה לאיטליה ועשתה שופינג, and that is kids, that REAL meaning of Christmas :)
אחרי זה הסתבר שהיו עוד אנשים מהקולג' על המטוס, ונסענו כולם ביחד לקולג'
הדרך מהאוטובוס למגורים הייתה ארוכה יותר מבדרך כלל כי סחבתי שני תיקים שביחד היו איזה 30 קילו.....
אבל היה כיף לראות שוב את כולם, להחליף חוויות, להתרגש מחדש, לחבק את כולם, לשמוע איטלקית,
לשכב על המיטה שלי בחדר שלי עם הארון שלי והשותפות שלי,
לסדר שעתיים את האוצר שהבאתי מהבית, ולהסתובב ברחובות המוכרים. יום ראשון נחמד ביותר
כן קשה לי לחזור, בנתיים יותר קשה לי מהשבוע הראשון באוגוסט,
אבל אני שמחה להיות כאן סך הכל, ואני בטוחה [מקווה] שאני אתרגל תוך שבוע.
החשש העיקרי זה הלימודים, והמחשבה שזה למשך חמישה חודשים שלמים די מלחיצה, אבל,
כבר קפצתי למים באוגוסט, ועכשיו אני יודעת איך ולאן לשחות (:
כבר הספקתי לאחר לשיעור הראשון, כי משום מה הייתי בטוחה שיש לי מתמטיקה אבל היה לי ביולוגיה
ובכלל לא היה כיף לרוץ בשמונה בבוקר
אבל אחרי זה היו לי שני שיעורים חופשיים אז נו טוב [:
קיבלתי מערכת חדשה, יהיה לי רק שיעור חופשי אחד במעגל של שמונה ימים, משמע אני אלמד כל יום 5 שעות שלמותתתתת :(
ואל תגידו שיש לי מזל, כי כאן זה באמת נוראי!
כשאנשים שמעו על המערכת שלי הם באמת באו להביא לי חיבוק ולהשתתף בצערי חחח
אני יושבת עכשיו במטבח-חדר מגורים שלנו עם ניקול, נימרה ופצ'קה [שותפות], ודורה ומקיקו [בנות מהבית], מקשיבה ל Lisa Mitchell
והאמת שזה מרגיש נורא כיף. הכל חזר להיות כמו שהיה לפני חודש. זה די מרגיע
למרות שאני בכלל לא קולטת שאנחנו בסקנד טרם, המחצית השנייה. טוב נו, בגלל זה לא צריך להגדיר כל דבר
היה לי חופש מדהים. באמת נהנתי מכל רגע. הרגיש כלכך טבעי להיות איתכם, לראות את הפנים שלכם, להיות קצת ילדותית איתכם ולדבר על הכל.
תודה, תודה שהפכתם את הזמן הזה לבלתי נשכח, נינוח, מרגיע ומחזק.
לא הייתי יכולה לעבור את חווית היודבליוסי בלי התמיכה שלכם. אין לכם מושג איזו הרגשה נפלאה מקיפה אותי רק מלראות הודעה קצרצרה מכם, וכמה כיף היה להיות איתכם באותו חדר בלי ששני מסכי מחשב וסקייפ גרוע בטירוף מפרידים ביננו.
אהובים, אתם כבר חסרים לי, ואל תשכחו להמשיך לשלוח לי אינבוקסים על מעללי חייכם!
מועמדים יקרים, אלה הימים האחרונים להגשת הטפסים, אל תפספסו את ההזדמנות לחוויה של חייכם.
אין דבר מדהים יותר מהמקום הזה. עם כל הקושי, הגעגוע הביתה והאתגרים של המקום, זה כל כך ממלא, מעצים ומהנה.
מוזמנים להמשיך לשלוח לי אינבוקסים עם שאלות! או לשאול את הועדה בפייסבוק:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
