ביום חמישי בצהריים גיליתי שהרגנו להם את הרמטכ"ל, והאמת שהייתי מאוכזבת
"מה לעזאזל הם עושים? למה להתחיל עוד באלגן?"
אבל לא התעמקתי, קיוויתי שזה פשוט יעלם כמו שזה הופיע, לא תיארתי לעצמי שיהיה באלגן כזה.. גדול.
על הירי העוצמתי על ישראל גיליתי רק אחרי כמה שעות, והייתי בשוק.
"מה? מתי? איך? למה? מלחמה?"
בהמשך ראיתי שהמון אנשים שינו את התמונת פרופיל שלהם בפייסבוק למסך שחור עם סרט אדום וכיתוב "FOR GAZA", ודף הבית הוצף בסטטוסים עם ביקורת חזקה על ישראל והצבא הישראלי.
"You call it self-defense, I call it a crime against humanity. You call it security, I call it occupation. You call it protection, I call it inhumanity. You call it reasoning, I call it indoctrination. You call it democracy, I call it racist establishment. You call it freedom, I call it apartheid. This is not war, this is a massacre. The wall will fall, the siege will end, the freedom will ring from the river to the sea. May Allah shelter the people of Gaza in His boundless mercy today and forever after. Ameen."
"זאת המדינה שלי שהם מדברים עליה. זה צבא ההגנה שלי, הבית שלי, העם שלי, העבר-הווה-עתיד שלי, הזהות הלאומית שלי. זה נשמע כל כך אכזרי, אבל יש אנשים שמאמינים שזה נכון. איך זה הגיוניייייייי?!"
"איך זה שאנשים לא יודעים שכל שנה חמאס יורה מאות רקטות על ישראל? איך אנשים לא מבינים שיש סיבה מאחורי המעשים שלנו? איך אנשים מסוגלים לחשוב שהמטרה שלנו זה להרוג אותם? איך זה שתומכים בחמאס, בארגון טרור, כשהם למעשה תוקפניים אלינו? למה הם לא מבינים שאנחנו חייבים להגן על עצמנו או שלא תהיה ישראל?"
"אבל.... אולי הם לא טועים במאה אחוז. אולי התגובה שלנו חריפה מידי, אולי אנחנו צריכים להתחשב בעובדה שאין להם אמצעי הגנה, אולי אנחנו צריכים לזכור שאנחנו חוסמים אותם מחיים נורמאלים כמו שלנו יש במודיעין, בת"א, בירושלים, בראשון לציון, במדינת ישראל. אולי גם הם מרגישים שהם חייבים להגן על עצמם. "
היה נורא קשה לשמוע על כל ה"מבצע" הזה ממרחק כזה. כל יום הזרקתי לעצמי שעות של ynet, mako, BBC לוריד, ורק חיכיתי לראות שיפור. לא ידעתי אם הכל נשמע הרבה יותר נורא כי אני לא בארץ, או שזה באמת כזה נורא כמו שהתקשורת מתארת. מצד אחד נטרפה עליי דעתי, מצד שני לא רציתי לא לחיות את החיי יודבליוסי עד הסוף, ככה שהמשכתי להנות מכל רגע שלא הייתי ליד המחשב [חחח]. אנשים שאלו אותי מה שלומי ומה שלום המשפחה שלי, ולא ידעתי מאיפה להתחיל לענות להם בלי שכל הרגשות יתקפו אותי.
הטריף אותי לדעת שאני לומדת למבחן בביולוגיה בזמן שאנשים מסתתרים במקלטים.
הפחיד אותי לדעת שהטילים מגיעים עד תל אביב, משמע גם מודיעין בסיכון.
הכאיב לי לראות תמונות של עזה מלאה בעשן מהרקטות שלנו, של האיצטדיון שלהם מפוצץ, לחשוב על כמות ההרס שיש שם. העציב אותי כמות האנשים שמתו. ישראלים ופלסטינאים, המספרים לא משנים, כולם בסופו של דבר היו בני אדם, עם רגשות, מחשבות ואמונות, כמוני וכמוך.
תהיתי אם אנחנו עדיין בשלב של ההגנה או שכבר ברור לכולם שאנחנו מתקיפים אותם.
עיצבנה אותי כמות הטילים שהם שלחו על ישראל! ועיצבנה אותי כמות הטילים שישראל שלחה עליהם.
הכעיס אותי לראות תמיכה בכניסה קרקעית לעזה, הכעיס אותי לראות אנשים מבקשים מביבי לפרק להם את הצורה.
כאב לי שאנשים לא הבינו שזה מספיק. משני הצדדים. הגיע הזמן לעצור את הטירוף הזה. לא ליום-יומיים, לטווח ארוך.
והתבלבלתי בטירוף! במי אני תומכת? את מי לייצג? התחלתי כימנית, עברתי לשמאלנית, חזרתי לימנית, ועכשיו אני הכי ניטרלית שאני יכולה [אבל בצד הישראלי כן?]
תמיד האמנתי שאין כאן צד אחד טועה וצד אחד צודק, אבל דוגרי, המשכתי לחפש אשמים. כי זה האינסטינקט-
יש בעיה, אז צריך למצוא פתרון. כדי ליישם את הפתרון צריך למצוא את האשם.
עד שהבנתי שאני חייבת להפסיק.
כי זה בלתי אפשרי למצוא רק אשם אחד בקונפליקט הזה. הוא נמשך כל כך הרבה זמן שאי אפשר להגיד מי התחיל. שני הצדדים נוהגים בתוקפנות ופוגעים בצד השני, אז איך אפשר להגיד שחור או לבן? מעבר לזה שאין כאן אמצעי השוואה, התקשורת מאכילה אותנו בכפית מפלסטיק, אין לנו מידע יציב בידיים, לכל צד יש עובדות שונות על אותו מקרה, המציאות האובייקטיבית מעורפלת. הכל יותר מידי אמוציונאלי והשנאה מגלגלת כמו כדור שלג, איך אפשר לעשות הסכם בין אנשים שלא סומכים אחד על השני?
זה לא שהמלחמה לא צודקת. זאת פשוט הדרך השגויה..
אני מקבלת שממשלת ישראל הייתה חייבת לעשות משהו עם העובדה שתושבי הדרום חיו בסכנה מתמדת בגלל הרקטות המטומטמות מעזה.
אני מקבלת את זה שחמאס היה חייב להגיב על המוות של אחד המובילים שלו ועל אורח החיים שהם נמצאים בו.
אני מקבלת את זה שלשני הצדדים יש סיבות למעשים שלהם. אני לא מקבלת את המעשים.
אבל בסופו של דבר, זה נורא קל לדבר. אני תוהה מה אני הייתי עושה אם הייתי הראש ממשלה....... או מה הייתי מרגישה אם הייתי פלסטינאית שגרה בעזה.....
אני תמיד תוהה אם אני מאמינה במה שאני מאמינה [בכללי] בגלל
המציאות שבה גדלתי, המדינה, העיר, האנשים שהיו סביבי, החדשות ששמעתי, המורים שלימדו אותי וכו',
או בגלל שאני באמת מאמינה בזה. ?
בגלל כל הבאלגן החלטנו שאנחנו לא יכולות לתת לקולג' לשמוע רק את התקשורת, היינו חייבות להגן על ישראל ועל המעשים שלה. ביום שלישי בערב אירגנו דיון\פרזנטציה על הקונפליקט, ההיסטוריה משני הצדדים, ואיך נראה "עמוד ענן" משני הצדדים. הצגנו את הדעה של הממשלה\חברה בארץ וגם את הדעות האישיות שלנו, והפלסטינאים הציגו את הצד שלהם.
הגיעו יותר מ60 אנשים, האווירה בקהל הייתה קצת מתוחה כי היה ברור מי תומך בפלסטין ומי תומך בישראל, היה לנו הרבה מה להגיד אבל כל המילים התערבבו ולא היה מספיק זמן, וזה לא התנהל כדיון כמו שציפיתי אלא יותר כפרזנטציה שלנו וקצת שאלות, אבל אני חושבת שהייתה אווירה מאוד מכבדת, אנשים באמת התעניינו במה שיש לנו להגיד ואף אחד לא ממש תקף אותנו. בסופו של דבר אני חושבת שהקונפליקט הזה יותר מידי מסובך ואף אחד לא יוכל להבין לגמרי את הסיטואציה שלנו ואת הסיטואציה של הפלסטינאים בו זמנית, אז אני חושבת שעשינו הכי טוב שיכלנו.
אני חושבת שהצלחנו להבהיר לאנשים שהפלסטינאים הם לא היחידים שנפגעים מהמצב הזה ולייצג קצת יותר את המציאות הישראלית, אז אני שמחה שהצלחנו להוציא את זה לפועל למרות שיש נקודות לשיפור.
קיבלנו אחרי זה פידבאק מאנשים שהם מעריכים את העובדה שדיברנו על הקונפליקט למרות שהוא חלק מאוד רגיש בחיים שלנו, וזה מאוד מחמם את הלב :)
*אני אישית מקווה להמשיך וליצור פעילות שחושפת עוד קונפליקטים שונים מרחבי העולם, או בכללי תרבויות*
עכשיו כולם נורא שמחים שנקבעה הפסקת אש, אבל אני לא חושבת שהם יודעים שהיא לא באמת נכנסה לתוקף ושחמאס המשיך לירות על הדרום. אני מקווה שזה כבר נעצר\יעצר סופית.
בסופו של דבר, היה לי קשה השבוע, אבל היה יכול להיות הרבה יותר גרוע אם האנשים כאן לא היו כל כך תומכים ומבינים, ואני מעריכה כל רגע.
גם בגלל הפרזנטציה שלנו יצא לי לדבר עם הסקנדייר הפלסטינאי בפעם הראשונה ולהכיר אותו קצת יותר בתור בנאדם, והאמת שהוא ממש חמוד, אז כל עוד לא מדברים על פוליטיקה הכל טוב [;
בכל מקרה, המקום הזה נפלא ומדהים אותי כל פעם מחדש.
ועוד שלושה שבועות אני בישראל! התחלתי משלושה וחצי חודשים, מתי הזמן הספיק לעבור כלכך מהר????
אני לא יודעת אם אני רוצה שתיגמר המחצית הזאת, כי אז תתחיל המחצית הבאה, ואז יהיה לחץ מטורף בלימודים, ואז נהיה קרובים לסוף השנה ולפרידה מהסקנדיירס שלנו ו.... :(
אבל אני אשמח לכמה ימים של שקט עם האנשים שאני אוהבת בישראל (:
לכתוב אינבוקסים, לכתוב חיבורים, לענות על טפסים, לעבור על החומר, לעשות סקייפ, לנסוע קצת מחוץ לדווינו, לבקר במעונות אחרים...........
וכל יום אני מגלה מחדש שאני לא יעילה חחחח
אבל טוב נו, procrastinating וחיי UWC זה כמו סיר ומכסה!
חוץ מזה שיש המון תירוצים להתעצלות הזאת ;)
לפני איזה שלושה שבועות היה לנו יום פתוח-
הזמנו את כל התושבים בדווינו והסביבה וכמובן כמה אנשי חינוך ומורים מבתי ספר אחרים באזור,
עשינו להם קצת תעלולים מדעיים מגניבים [ביולוגיה, כימיה, פיזיקה..],
הכנו כמה תחנות פעילות קטנות [אוריגמי, ציורי פנים, פיסול בחימר, וכמובן המוזיקאים הנעימו את האווירה עם מנגינות מגניבות]
והרמנו מופע תרבויות קטן [ריקודים ושירים שמייצגים מדינות שונות].
היה ממש מגניב, כל האווירה של העבודה המשותפת בשביל לחשוף את החיים הנהדרים שלנו לסביבה מאוד מרגשת האמת.
זה היה מהימים האלה שהבנתי שאשכרה הגעתי ליודבליוסי.
גם אחרי חודשיים וחצי כאן, במקום היפייפה והאיטלקי הזה, לא התרגלתי, אני לא יכולה לקחת את החיים האלה כמובן מאליו.
השמחה על המציאות העכשווית שהייתה חלום עד לפני חצי שנה מציפה כל פעם מחדש :)
באותו שבוע גם היה לנו sustainability day, או יותר נכון "שעתיים של איכות הסביבה" חח
כחלק מערכי היודבליוסי אנחנו, תושבי העולם, צריכים לשמור על הסביבה שאנחנו חיים בה ולשקם אותה,
אז נבחרת איכות הסביבה שלנו הכינה כמה סדנאות [שהיו קצת כושלות, אבל מלאות כוונה טובה]-
אני הייתה בקבוצה שניקתה את פורטו, שזה הים שלנו, או בתרגום נכון זה הנמל הקטן שלנו, ככה שאין שם רצועת חוף לנקות, אלא המון לכלוך בין הסלעים הענקיים שיוצרים את הנמל.. אז עם כמה שזה דוחה להרים עטיפות חטיפים ופחיות בירה לחות שעמדו בין הסלעים הימיים כמה חודשים טובים, היה נורא מצחיק ולבלות כמה שעות עם אנשים רנדומאליים, וכולנו היינו מלאים גאווה שהצלחנו להוציא משם 5 שקית אשפה מלאות :)
אחרים הפכו גינה ירק לא מטופחת לגינת ירק שאפשר להשתמש בה, חלק הכינו סרט, חלק עשו קבוצת דיונים או עברו הרצאה שכזאת ועוד ועוד..
חוץ מזה, יש כאן תחרות sustainability על השימוש הכי קטן בחשמל, מים וכו' ביחס למספר האנשים שגרים במעון כדי להקטין את הצריכה הכללית של הקולג', לחסוך קצת כסף, וכמובן לעזור לסביבה, אבל המעונות שלי ממש לא הולכים לנצח. מסתבר שלמרות שאנחנו השניים הכי קטנים בקולג', אנחנו במקום השני בצריכה הכי גדולה. לכו תבינו....
אהה והפרס למנצחים יהיה טוסטר חשמלי, שכמובן יגדיל את צריכה החשמל,.. מלא היגיון חחחח
באתי לכתוב שאחרי זה היה לנו איזה שבוע-שבועיים יחסית רגועים,
אבל אלו למעשה היו שבוע-שבועיים של מבחנים
שהאמת לא היו כאלה נוראיים, אבל הם הראו לי כמה השקעה בלימודים באמת נדרשת והבנתי שכאן 100 [או בציונים שלנו-7] זה באמת ציון מדהים.
אחרי כל הלחץ של הלימודים, המבחנים, האנגלית, האיטלקית, הביולוגיה, החיים
הרגשתי שממש ממש ממש הייתי צריכה קצת הפסקה.
העומס התלווה בגל געגועים הביתה, שהיה קשה לעצור, ובאיזהשהו מקום ממש הייתי צריכה להיות מוקפת בחברים והמשפחה מישראל.
ברגעים האלה שהנשמה זועקת לקצת ישראלים צברים, חיים יפים שלי, כפרה עלייך, מאמי שלי, אני מוצאת את עצמי מוקפת בחברים מכאן שעוזרים קצת לגעגוע. שיר, מיכל, ניקול, פצ'קה, קטיה, נימרה, איזידורה, לפעמים סופי או ג'מילה או אחרים, הם כולם עוברים אותו דבר כמוני. אנחנו עוברים את החוויה הזאת ביחיד, את העליות והירידות, השמחה והעצבים, ההתרגשות והבאלגנים.. וזה כל כך נפלא לראות שגם לאנשים מהצד השני של העולם יש אותם רגשות כמו שלי. וזה נורא מצחיק לקלוט את עצמי בתוך סצנה מסרט- איזה שיחת נקבות עד 4 בבוקר, או ניקיון של החדר ב1 בלילה, או ריקודים על כסאות ושולחנות עם מטאטא באמצע המטבח מלווים "If you wanna be my lover", או ניסיון כושל להכין פופקורן מגרעינים במיקרוגל כי אין לנו מחבת לטגן אותם, או שיחת נפש על משמעות היודבליוסי בפורטו על 3 מגשי פיצה, או דיון על ילדות בנות 12-13-14 שנכנסות להריון ומחליטות לללדת את התינוק, או כל כך הרבה סיטואציות הזויות שבחיים לא הייתי מדמיינת!
כל שבוע מחדש אני מוקסמת מחדש מהרומייטס שלי. יצא לי חדר מדהים עם בנות מדהימות, ממש במזל.
הרומייטס שלי, הרשמיות והמאומצות, הן החברות הכי טובות שלי, אנחנו מן משושה תמיכה אחת בשנייה, או חבורת משוגעות, לבחירתכם [;
השבוע דיברנו על ההבדלים בין נשים לגברים באוקראינה, פקיסטן, סלווקיה, סרביה, סרי-לנקה\אוסטריה וישראל,
הייתי די בשוק לגלות שנשים וגברים מקבלים חינוך שונה ויש אפליה גדולה גם במאה ה-21.
קשה לי לקבל את רוב ההבדלים שהדתות יוצרות סביב נשים וגברים, אבל אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קשה לקבל את האפליה החברתית שלא נובעת ממניעים דתיים אם הייתי חיה בחברה כזאת [ברור לי שגם החברה הישראלית לא לגמרי שוויונית, אבל..].
טוב אז קצת סטיתי מהנושא, אבל אחרי הגל עומס הזה, ובדיוק בזמן שהשתגעתי קצת יותר מידי,
היה לנו לווונגגגגג וויקנדדד של חמישה ימים D:
היו לי 4 תוכניות שונות, הייתי אמורה לנסוע לפולה בקרואטיה ואז להולנד ואז לבולוניה באיטליה ואז לסלובניה
ואז בסוף יומיים לפני, החלטתי שאני נוסעת למוסטאר שבבוסניה הרצגובינה, ואני ממש שמחה על הספונטניות הזאת.
יחד עם מיכל, אלכס מקנדה ולרה ממלטה, נסעתי יותר מ14 שעות מזורגגות ב4 אוטובוסים שונים שעושים רעש בלתי נסבל, עברנו מאיטליה לסלובניה לקרואטיה לבוסניה הרצגובינה, קפאנו מהקור האירופאי, וחצינו את מוסטאר בהליכה מצד אחד לצד השני יחד עם כל התיקים שלנו כשאנחנו מנסים לבקש הוראות הכוונה ל"בניין הכתום" מבוסנים שבקושי יודעים לדבר אנגלית. אבל רוב הזמן הזה, פשוט נקרענו מצחוק על שטויות.
אחרי שהגענו סופסוף ומצאנו את הישראלים האחרים הלכנו לסיבוב קטן בעיר, ואחרי שעתיים מצאנו את עצמנו עם 7 זוגות נעליים [ועוד כמה דברים אחרים] :O
הבנו שמוסטאר היא אחת הערים הכי זולות בעולם, והאמת שכל יום עשינו איזה סיבוב שופינג קצר [או ארוך...מאוד..]
אבל בעיקרון כל יום הסתובבנו בחלק קצת אחר של העיר, ראינו את הבניינים היפים והמודרנים שמוקפים בבניינים ששרדו את המלחמה ואמורים לקרוס,
התחברנו עם האנשים המקסימים ששם שממש התעניינו בנו בתור כאלו שבאו מקולג' אחר וממש עזרו לנו בכל מה שהיה צריך והתייחסו אלינו כמו חלק מהמשפחה,
בלילות יצאנו איתם להכיר את הצדדים השונים של חיי הלילה של מוסטאר,
ובכללי היינו בצ'יל חברותי כזה. לראות חיי יודבליוסי בקולג' אחר זה נורא מיוחד, וכמובן לקבל קצת אהבה ישראלית זה אפעם לא מזיק ;) בקיצור היה נורא נורא כיף! [חוץ מהדרך חזרה שכללה את ה14 שעות הכי מזעזעות בחיים שלי. הייתם חושבים, כולה אוטובוס מה יכול להיות כל כך רע? אבל זה אוטובוסים ישנים ומעצבניייםםםםם וקפואיייםםם שעוצרים כל שעה וחצי ולא נותנים לישון]
חזרתי מהחופשה הזאת קצת חולה אז נשארתי עוד יומיים בחדר [ככה שהיה לי תכלס חופש של שבוע שלם], אבל אחרי הייתי מוכנה מחדש להסתער על יודבליוסי אדריאטיק בכל הכוח. החופש הזה מילא אותי במוטיבציה לחיות ולקיים כאן את כל היעדים שהצבתי לעצמי מבחינה אישית, חברתית ולימודים, ותוך כדי להנות מכל רגע ולשמוח על הדברים הקטנים שהופכים את החוויה הזאת לגדולה מהחיים.
אנחנו יוצרים לעצמנו את החוויות, דוחפים את עצמנו בעלייה הקשה או נותנים לעצמנו לרוץ בירידה, חיים את ההווה או מבזבזים אותו במחשבות על העתיד והעבר, מתמקדים בעיקר או טובעים בטפל. זה אנחנו אחראים לחיים של עצמנו. והחברים שמסביבנו, הם רק דמויות המשנה בסרט שאנחנו חיים בו, הם רק הציפוי שהופך את העוגה להרבה יותר טעימה.
אני ממש שמחה שאני כאן (:
בשישי האחרון כל הפיירסטיירס הרימו מופע מדהיםםםם לכבוד הסקנדיירס-
בסוף השנה הראשונה כל התלמידים צריכים לבחור נושא אחד מהמקצועות שלהם ולעשות עליו עבודת חקר גדולה בעזרת מורה של המקצוע הזה שמלווה ומכוון את התוכן של העבודה לפני השאלת חקר שבוחרים. הם עבדו על זה מהקיץ עד עכשיו, השקיעו בזה את החיים שלהם ואת רוב הזמן הפנוי שלהם, ועכשיו שזה נגמר זאת הייתה סיבה למסיבה חח
חוץ מזה, לכל סקנדייר היה EE FRIEND שהיה אמור לשלוח לסקנדייר כל מיני מתנות קטנות כאלה שיעזרו לו לעבור את התקופה העמוס והלחוצה הזאת עד הגשת העבודה הזאת בצורה קצת יותר כיפית, כמו גמד-ענק כזה, אז במופע גם חשפנו מי היה הסקנדייר שלנו והיה איחוד מרגש חחח
עבדנו על המופע הזה איזה חודש, והייתי אמורה להשתתף בחמישה ריקודים ומופע צללים שכזה, אבל דברים התבטלו והשתנו ולא היה זמן ואז הייתי חולה וכו' וכו' ואז יצא שלא עשיתי שום דבר חוץ מתמיכה נפשית למשתתפים ולעמוד על הבמה בסוף יחד עם כל הפיירסטיירס חחחחח
המופע נתן תחושת איחוד וגאווה שכבתית כזאת, הוא היה מרגש וקורע מצחוק ויפייפה, והאמת שכמה מורים אמרו שהוא היה אחד הכי טובים בהיסטוריה! כי כשעושים פרודיה על המנהל, סגנית מנהל, כמה מורים וכמה תלמידים, אין סיכוי שלא יזכרו אותנו [;
עכשיו המשחק התהפך והסקנדיירס בחרו פיירסטייר להיות הWINTER FRIEND שלו ולעזור לו לעבור את החורף הראשון שלו מחוץ לבית,
אני ממש מקווה שקיבלתי מישהו מגניב חח
אני אסיים את הפוסט במסקנה קטנה-
מסתבר ששתי תמונות בחדשות של ערוץ 2 נותנות אחלה דקת תהילה!
לקרוא את כל הפוסטים המרגשים בפייסבוק ולקבל אינבוקסים מיודניקים שמתעניינים בארגון או מאנשים מקסימים ששולחים קצת תמיכה ישראלית
זה אחד הדברים הכי מחזקים ונפלאים שפתחו לי את השבוע בצורה הכי כיפית שיש.
אני מעריכה את זה בטירוף ושולחת לכולם תודה ענקית משולבת בחיבוק איטלקי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: