אל תבקש במילותי,לשבור את שתיקתך.

" תגידי כי זה כמו מלכודת , לא צחקת כבר איזה חודש " 

אחרי השנה ללא ספק מרגישים אחרת , הכאב הופך למשהו נטרלי , פתאום אני מנסה לכתוב על משהו אחר , עדיין לא יוצא, אני תמיד כותבת אליך , עלייך ולך .

את יודעת, הוא בתילאנד עכשיו , הנכד שכ"כ אהבת והיית מסורה לו , והדאגות האין סופיות , שהכאב בטן כבר מנצח ומשתלט עלי , אני כזאת .. אני יודעת , דואגת מהכל פוחדת מהכל , הלוואי והייתי מנצחת והייתי קשה כמוך , ולא בוכה מכל דבר שלא צריך , הרי בשבעה נשבעתי להיות כמוך , נשבעתי שאני אבכה רק כשיש סיבה , ופתאום הכל גורם לי לבכות . 

אני יודעת שזה יותר מידי , ואני משתמשת בכם יותר מידי , אבל תשמורו על היקרים שלי .

‎''מיום ליום מסתבר זה באמת נגמר את לא תבואי יותר.....''

היום האזכרה , ואני מחכה לרגע שכולם אומרים שמתרגלים לכאב .. שמפסיקים לראות את הפנים שלך בכל מקום, אלי הוא לא הגיע עוד . 

אני עוד נזכרת בך בתפילות הכי כמוסות שלי , כשאני מעבירה את הידים מעל נרות שבת , כשאני מבקשת רחמים , הכל את .. 

זוכרת מה הכי אהבת לאכול , ועדיין רואה את הידיים שלך שעברו הרבה בחיים מלטפות לי את הידיים וזה היה חזק אבל נעים . 

אני פשוט לא מאמינה עוד , וכ"כ רוצה לעכל את זה . 

עברתי כ"כ הרבה דברים בלעדייך,  זו באמת הייתה שנה עמוסה בהתחלות חדשות ודברים נשכחים , אבל עדיין אני זוכרת שהייתי אצלך והיית מכוסה עם הסדין הלבן , ולא האמנתי שאני מלטפת לך את אותה יד שליטפה אותי כל החיים . 

מה נשאר לי מלבד זיכרון ? אני מתגעגעת אליך , ואני רוצה להקיא את המילים שחבויות בי , אבל אני כבר לא אני , ואני לגמרי לא מי שהייתי כשהיית כאן . 

אני לא צוחקת ממה שפעם היה מצחיק אותי , ואני מעדיפה לשתוק יומיים מאשר להגיד משהו טיפשי ותלותי . 

אולי כל השנה הזו הייתה חלום , ואני אחזור מבית העלמין ואתעורר .... ?