ישראל ומחאה

קשה לדון במחאה השבוע בלי לדבר על המקרה המצער של משה סילמן. מפחיד אותי שאני חיה במדינה שבה מישהו הגיע לכזאת רמה של יאוש. מפחיד אותי שהוא בחר בלהצית את עצמו, כי הוא הרגיש שעד כדי כך אין לו ברירה. מפחיד אותי שיש כל כך הרבה אנשים שאין להם בית או כסף לתרופות במדינה שלי. מפחיד אותי שהגענו לאקט מחאתי כל כך הרסני ושעדיין, הקשקשת שאנחנו שומעים מנבחרי הציבור שלנו לא קשורה למה שאנחנו מרגישים בשטח.

ראש הממשלה שלנו מדבר על "טרגדיה אישית" ולי יש את האינסטינקט של לדפוק את הראש שלי בקיר מכמה שראש הממשלה מנותק ממה שקורה פה.

אני מהאנשים שדוגלים בתחום באמצע שבין הקפיטליזם האמריקאי לקומוניזם הסובייטי. מה שרובנו קוראים "מדינת רווחה". בשביל החוסן החברתי שלנו והיכולת שלנו לעמוד מול איומים, אני מאמינה שאנחנו חייבים להיות ערבים זה לזה. אנחנו חייבים לדאוג לחלשים שבינינו. לא ייתכן שנבקש מאדם לחיות מקצבת נכות של 2,400 ש"ח מכיוון שזה לא אפשרי. לא ייתכן שנזרוק לרחוב אדם שעבר אירוע מוחי ולא יכול לעבוד עוד. אני מאמינה שרוב עם ישראל לא רוצה להיות זה שמשליך את משה סילמן לרחוב. אני מאמינה שרובינו רוצים לראות פה שינוי. 

האזרח ד. כתב בבלוג שלו: "שאם הייתה כאן ממשלה שונה, וראש ממשלה אחר, משהו היה נראה שונה בתחומים הללו?"

תשובתי היא כן. לפני כ 10-15 שנה קצבאות הנכים היו גבוהות יותר והן קוצצו. לפני כ 10-15 שנה, היה דיור ציבורי שהיום כבר לא ממש קיים. פעם משה סילמן אולי היה מצליח למצוא דירה בדיור הציבורי ואולי גם מקבל קצבה ממנה היה יכול לחיות.

ואולי ממשלה אחרת הייתה נותנת תנאים קצת יותר שפויים לעצמאים שמשלמים ביטוח לאומי כמו למשל דמי אבטלה אותם כל שכיר זכאי לקבל.

בנוסף האזרח ד. כתב "אם התשובה היא שלילית, אז למה להאשים דווקא את הממשלה הנוכחית באחריות לדברים?"

האשמה לא נופלת על הממשלה הנוכחית. דברים כמו קיצוץ קצבאות, חוסר בניה של דיור ציבורי, הטבות סקטוריאליות (כמו דיור ציבורי למשפחות מרובות ילדים בלבד וכו') אלו דברים שנופלים על הכתפיים של מספר לא קטן של ממשלות. זה תהליך שנמשך כבר כ 15-20 שנה.

אבל בזמן שהאשמה היא לא על הממשלה הנוכחית, האחריות היא כן עליה. לפני שנה יצאו המונים לרחובות וצעקו על כמה שמעמד הביניים קורס, העניים לא עומדים על הרגליים ואנשים מוצאים עצמם חסרי בית. אי אפשר להגיד שלא הרמנו דגל. האחריות על חוסר השיפור בשנה האחרונה ועל התחדשות המחאה, כן נופל על הכתפיים של הממשלה. האחריות על מצבו של משה סילמן לפני שנתיים היא אולי לא של הממשלה הנוכחית, אבל האחריות על מצבו שבוע שעבר כן נופלת על הכתפיים של בינימין נתניהו.

נראה לי שהשאלה שאיתה כל בלוג מתחיל היא "למה?".

השנה האחרונה הייתה שנה של מחאות, הפגנות וצעקות ובחודשים האחרונים אנחנו גם רואים אלימות, בין אם זה מפגין שמנפץ חלון של בנק, שוטרי יס"מ שעוצרים מפגינה שקטה או אדם שמצית את עצמו לאות מחאה. כל אלו נראים לי מהצד כמו סממנים של חברה שעומדת על סף פירוק. שהתפרים שמחזיקים אותנו יחד נפרמים לאט לאט וכולנו מרגישים תלושים וחסרי אונים. שמעתי מיותר מידי אנשים שאף אחד לא מייצג אותם בכנסת או בממשלה, שהשלטון עושה מה שבא לו ובעיקר מה שבעלי ההון רוצים, שטובת האזרחים והמדינה כבר לא בראש סידרי העדיפויות של אלו שאחראים לדאוג לנו. התעייפתי מלגלוש באתרי חדשות ולראות את המדינה שלי מתפרקת מול העיניים כשאין דבר שאני יכולה לעשות בנידון.

הגיע השלב שאני רוצה לצרוח שנמאס לי, אבל אין מי שיקשיב. אז החלטתי לפתוח בלוג ולשאול כמה שאלות בהן אני נתקלת ברחבי הרשת, בתקווה שמישהו אי שם מסכים איתי.

אני מקווה שתהיה פה קצת ביקורת. ביקורת עלינו כחברה. ביקורת עלינו כמפגינים ומוחים. ביקורת על המדינה ועל האטימות. ביקורת על התקשורת.

קצת ביקורת לא מזיקה לאף אחד.

אני מקווה שעם הזמן אני אמצא עוד כמה אנשים כמוני, וארגיש קצת פחות בודדה במערכה. אני אשמח לשמוע דעות ולפתוח דיון בכל נושא.