סירנה...ככה מתחיל היום שלי, כל יום מחדש אני מתחרטת על זה ששמתי את הצלצול המטומטם הזה בתור השעון המעורר, כי מאז ההחלטה הזאת אני חווה התקף לב קטן כל בוקר. אני מתארגת לבית ספר, שותה את הקפה שלי ויוצאת מהבית, כמו בכל בוקר. שיעור ראשון עובר, שיעור שני, שלישי...חוסר מעש משווע. אז אני יושבת בשיעור ומתחילה להלחין את "התקווה" בלחנים שונים. ואז מגיעה הפסקה גדולה, ואיכשהו אני נשאבת לדיון על המנהג המוזר של נישוק מזוזות, ואני מודה שזה כל כך אופייני לי להיות נוכחת בדיון כזה. אז בכיתה כמו שלי, שרוב הילדים די בוגרים לגילם ורוב היום מנסים להוכיח משוואות פיזיקליות, רוב התלמידים מוצאים נחמה בשיחות פשוטות על אמונה. בתור מתבגרת, שאלתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים במה אני מאמינה, ועדיין לא הגעתי לתשובה חד משמעית. אז חברה לכיתה שאלה אותי אם הייתי קורעת ספר תנ"ך לחתיכות, אמרתי שלא, והיא מיד הניחה שאני בצד המאמין, ואז, חברה אחרת, שאלה אם הייתי מסוגלת לקרוע איזשהוא ספר לחתיכות, אמרתי שלא. וכך התפתח לו סיעור מוחות ששתפו לו בערך חמישה "משכילים". חברה אחת התפרצה עליי ועל "הכופרת" האחרת, בטענה שהמדע סותר את סיפור הבריאה ולכן אי אפשר להסכים לתאוריית האבולציה. כל הכופרים נתנו לה לסיים את הנאום המצטיין של השנה, ואז נאלצתי להתמודד עם השאלה: האם אני מאמינה באלוהים? לא יודעת, זאת האמת, אין לי שמץ אם אני מאמינה באלוהים או לא. אז אני לא שומרת שבת, לא שומרת כשרות וגם לא מכפרת על חטאיי בצום יום הכיפור, אבל ברגע שזה מגיע לשורה התחתונה, אם אני מאמינה, אני לא בטוחה מה לענות. חברה אחת אמרה לי "נו, אז את אתאיסטית". לא, אני לא, אני לא בטוחה שאני לגמרי לא מאמינה באלוהים, ואני חושבת שזאת תהיה החלטה מתנשאת לקבוע שאין אלוהים, כי מי יודע אם זה נכון. אז לא ודאי שיש אלוהים, אבל זה גם לא בטוח שאין. אני לא מתביישת להביע את דעתי חסרת הדעה בנושא של אמונה בכל דיון קבוצתי, כי אני מאמינה שאני משדרת סובלנות ונותנת חומר למחשבה לקיצוניים שבקבוצה. כשאני מביעה את דעתי בנושא, אני בדר"כ נתקלת בתגובות, לרוב מן הצד המאמין, שחוסר אמונתי השלמה, הופכת אותי ל"אדם פחות טוב". לא משנה עד כמה אני נתקלת בתגובה הזאת, אני נדהמת מהבורות כל פעם מחדש. זה פוגע בי, ששופטים אותי בגלל הדברים שבהם אני מאמינה, זה כואב לי שמבקרים אנשים על התפיסות שלהם, זה מרגיש לי כל כך לא נכון וכל כך לא הגיוני להתרחק מבן אדם רק בגלל שתפיסת העולם שלו שונה משלי. וכאן אני מגיעה להנחה, שטעינו כחברה, שהשקענו את המאמצים שלנו בדברים הלא נכונים, שחונכו, רובנו, על ערכים של מסורת ושל אמונה דתית, במקום להיות מחונכים על אהבת המולדת, על סובלנות ועל עזרה לזולת. אנחנו כולנו מגדירים את עצמנו בתכונות האלו, הרי כולנו סובלנים, כולנו נדיבים. אבל כשחברה שלי שמעה שאני לא מתכוונת לצום בכיפור השנה, היא אמרה שאם אני לא אצום היא לא תדבר איתי, כי זה פוגע בה. וכאן, אני הייתי הצד הפוגע, החסר סובלנות, כי אני פוגעת במה שהיא מאמינה, לא ככה? אז אחרי כמה שעות היא הבינה שהיא הגזימה אבל מאז היא מוצאת לנכון להזכיר לי כל שבועיים שהתפקיד שלה בעולם הזה הוא לקרב אותי לדת. ועל זה בדיוק אני מדברת, רובנו רעים, אנחנו לא באמת יודעים מה זה להיות קשוב לצד האחר, לא מעניין אותנו מה קורה בצד השני של הגלגל. על זה אני אסירת תודה יותר מהכל, על זה שניחנתי ביכולת הנדירה הזאת להיות באמת סובלנית, על זה שיש לי אידאולוגיה שוחרת שלום, שנתפסת כתמימה מדי אצל רוב האנשים ועל זה שדווקא אני, בן אדם שאין לו ניסיון רב באמונה באלוהים, יודעת ליישם מעולה את הפסוק המוכר "ואהבת לרעך כמוך". 

Peace Out