נדמה לי שהתבגרתי. כן, התבגרתי, אני חושבת. אחרי כמה חודשים של הרבה בלבלות, הרבה שתייה ויותר מדי זמן פנוי, נראה לי שגיליתי מי אני. תמיד תהיתי, טוב, בעצם אני עדיין תוהה, איך זה מרגיש, לדעת שזה מי שאתה, להיות שלם עם עצמך, להפסיק להתייסר, להפסיק לחפש את עצמך בכל הרפתקה חדשה שמזדמנת לך. אני לא בן אדם של הרפתקאות למען האמת. אני בן אדם די פאסיבי בכל מה שנוגע למעגל החיים, נוטה ללכת אחרי העדר, לא לקחת סיכונים מיותרים. בדרך כלל אני מעסיקה את עצמי בציפייה למשהו מעניין שיקרה. אני לא שלמה עם כל זה, אבל זה מי שאני, בן אדם די סביר, די מוזר, ובעל שריטות משלו. אני מניחה שאני בן אדם די חולמני בנוסף להכל, תמיד נוטה לשקוע בפנטזיות שהסיכוי שיתגשמו הוא לא סביר במיוחד. היו לי הרבה חלומות, על רובם כבר ויתרתי, או פשוט השלמתי עם העובדה שהם פשוט לא יתגשמו. היה לי חלום להתנסות בהכל, להפוך ל"יס-וומן", ולקפוץ על כל הזדמנות שיש לי ללמוד משהו חדש, אבל כמו שכבר אמרתי, אני לא בן אדם של הרפתקאות ובטח לא בן אדם ספונטני. חוץ מזה, הרי ברור שלעולם לא אוכל להתנסות בהכל, חיים שלמים לא מספיקים כדי לרכוש כל מיומנות, ללמוד כל מקצוע אפשרי, לבקר בכל עיירה נידחת, להכיר כל מנגינה קיימת. אני גם לא מסוג האנשים שנועדו להגשים חלומות. 

אני מתחרטת על כל כך הרבה דברים, חלום אחר שלי היה לסגור מעגל עם כל האנשים שפגעתי בהם, או שפגעו בי, ללמוד לצחוק על זה. יש אפילו מספר לא מבוטל של מקרים שהייתי מוכנה להחזיר בשבילם את הזמן אחורה, רק בשביל לתקן את מה שקרה, אם רק הייתה לי מכונת זמן.

מה גרם לי להפוך לכזאת? לכזאת בחורה פאסיבית, שמוותרת על כל מה שחשוב לה, שמוכנה להתפשר על עקרונות רק בשביל להימנע מעימותים, רק בשביל לרצות אחרים.

אני מניחה שאם אני כותבת את כל זה עכשיו, אז אולי בכל זאת עדיין לא התבגרתי, אני עדיין מוצפת בכל כך הרבה חרטות, ובטח שאני עדיין לא בטוחה איזה מן בן אדם אני. אני רק בטוחה איזה בן אדם אני לא רוצה להיות. לא רוצה להיות בן אדם רע, לא רוצה להעביר יותר ביקורת על אף אחד (כולל אותי), לא רוצה לחשוב פעמיים על כל בורקס שאני אוכלת וכל סיגריה שאני לוקחת, לא רוצה לתת לאחרים לנהל לי את החיים. לפעמים תוקף אותי פחד שאשאר לבד, שאסיים את החיים שלי בלי אף אחד, זקנה ממורמרת שלא חוותה דבר, שאף פעם לא השמיעה את קולה. אבל אז אני נזכרת שאני מפחדת מחתולים ונרגעת.

שיר קטן, שכתבתי ברגע של ייאוש. עוד יש בי תקווה שחלומות של אנשים פשוטים (פאסיבים, וקצת מוזרים) כן מתגשמים למרות הכל...

פעם מזמן, כשהייתי קטנה, עפתי,

עפתי גבוה גבוה בין עננים,

ומלמעלה הכל נראה כמו עולם של נמלים.

כמעט נגעתי בכוכב, אבל אז נשברה לי הכנף,

ומצאתי את עצמי שוכבת על הגב.

בעולם של נמלים לא חושבים גדול,

אל תנסי לעוף, את עלולה ליפול.

את תוכלי להגיע לאן שתרצי,

רק אל תוציאי את הראש מהקופסה,

חבל, שלא תתאכזבי.

כל כך הרבה מילים כמו חול,

שמעתי, תהיי טובה, תהיי קטנה,

תרימי את הראש, תעמדי זקוף,

ואל תהיי טיפשה, נמלים לא יכולות לעוף.

כל ילדה חכמה יודעת,

החלומות הם רק מסיחים את הדעת.

אלה לא כנפיים שמכבידות לך על הגוף,

אלה החיים שמתקדמים בטירוף.

תפסיקי לשחות נגד הזרם ואל תתגרי בגורל,

הרי הגשמה עצמית זה רק עניין של מזל.

אנשים לא משתנים,

אז אל תטרחי לתקן עולם,

זה מסובך, אבל בסופו של דבר,

את תלמדי לחשוב כמו כולם.

זו לא את, זה החיים,

אין כאן מקום לאנשים תימהוניים.

תפעלי על פי הראש, ולא על פי הלב,

זה הרבה פחות מתסכל, וגם הרבה פחות כואב.

בעולם של נמלים לא חושבים גדול,

אל תצאי מהקופסה, את עלולה ליפול.

את תוכלי להגיע לאן שתרצי,

רק תישארי עם הראש על הקרקע,

חבל, שלא תתאכזבי.

הלוואי שהעולם יפסיק להסתובב,

שיעזוב אותי במנוחה, ויפסיק להתערב.

בסוף אני אתרגל, או פשוט אכנע,

זה אולי כואב להודות אבל זו הייתה כל הכוונה.

אני כבר גדלתי, וכבר אין לי חלומות גדולים,

אני סתם עוד נמלה בעולם של נמלים.