Life as we all know them

-"בשעת הצורך תקוותנו תלויות באביר הלבן" הרים הקשיש מלובן השיער את שרביטו אל השמיים והשררביט התחיל לפלוט ניצוצות הילדה בעלת הגלימה המרופטת מהריצה הארוכה הסתכלה עליו דקה ארוכה בתימהון ומייד עשתה כמותו "בשעת הצורך תקוותנו תלויות באביר הלבן" ברחבי העולם קוסמים בין אם הם החליטו להתקהל ולהילחם או לברוח ולהסתתר הרימו את שרביטיהם אל על וקראו "בשעת הצורך אנחנו קוראים לאביר הלבן" התקהלות הקוסמים הכי גדולה הייתה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות כל קוסם שהיה שם הרים את שרביטו אל-על וקרא "בשעת הצורך תקוותנו תלויות באביר הלבן" השרביטים של הקוסמים בכל העולם החלו להעלות ניצוצות כולם הביטו אל השמיים מצפים ויודעים שהמלחמה שלהם תהיה הרבה יותר יעילה בעזרת האביר הלבן אף אחד לא ידע מי הוא אבל כולם ידעו שהוא קיים הם ידעו שלפי הנבואה בשעת מצוקה אמיתית לאחר שיזמנו אותו האביר הלבן ועוצמותיו המדהימות יעמוד לצידם של הטובים והתקווה הרבה שהייתה טמונה באמונה הזאת החזיקה את ראשיהם מעלה עיכשיו בציפייה למשהו לא ידוע שידעו שהולך להיות גדול ובדיוק כשעמדו לאבד תקווה וראו את צבאות וולדמורט מתקדמים לעבריהם הם ראו משהו לא רגיל זז בשמיים-

-לשבת בחדר המטונף הזה ולחכות לחכות לרגע שהם יבינו ויזמנו אותי הדבר הכי מענה שעשיתי בכל שנותיי המוות של אבא של שניהם האמת -חיוך קטין בזוית  הפה הופיעה עם המחשבה הזאת- למה בכלל המשימה הזאת נופלת על הכתפיים שלי? בגלל אמא -עוד חיוך- היא הייתה מדהימה הלוואי שהייתי כמוהה טוב זה יהיה קצת בעייתי אבל לפתע הרגשה מרוממת ומדהימה עצרה את המחשבות  של האביר הלבן  זה חייב להיות הסימן! טמון בו התקווה של עשרות קוסמים שסומכים עליי -בלי לחץ כן-  לעצום את העיניים לתת להרגשה הזאת להציף אותי להבין שזה היעוד שלי שבשביל הרגע הזה הכל קרה הסוף הכסוף-שקוף-לבן מופיע ונותן לי לרכוב על גבו אל הלא נודע כשאנחנו מגיעים גבוהה מספיק כשהמחשבה -אולי הלבוש שלי לא מספיק חגיגי- מופיעה על גופי חליפת אביר לבנה -זה יותר טוב- באמצע השמיים נפתח שער כמעט שקוף והמראה שנשקף מאחוריו הוא מדהים אלפיים של קוסמים בכל מקום מרימים את שרביטם מעלה משתמשים בו ככלי להעביר את התקווה שלו לשלוח אליי כוחות -היסוס- ואז בדיוק-

-תראו צעק נוויל זה האביר הלבן הקוסמים אט אט מורידים את השרביטים שלהם  

                                                                   המשך יבוא..... 

אוקיי המצאתי את הסיפור הזה ואני מקווה שתאהבו...

"נו בבקשה אלונה הבטחת!" מעיין הביטה בתחינה בפניה של החברה הכי טובה שלה "מעיין אני לא הבטחתי! אני לא יודעת אם את זוכרת אבל בשיחה הזאת את זאת שדיברת!" השיבה לה אלונה מסרבת בעקשנות להיישיר מבט אל פניה המתחננים של הבנאדם הכי קרוב אליה "אני לא מבין מה הביג דיל פשוט תתני לה את  המחברת" "מיכאל!! אל תתמוך בה אם אני יביא לה את המחברת היא פשוט תמשיך ככה היא בחיים לא תתאמץ!" אלונה הסתכלה עליו במבט שהיה בו שמץ של בוז הם המשיכו להתווכח בלי לשים לב לתמרה ולחברה שלה נכנסות בשער הגדול שמעליו הכותרת "בית ספר אביבים" בהדרת כבוד מיותרת ומצועצעת הם עצרו ליד הספסל שעליו ישבו אלונה ומעיין ולידן מיכאל עם רגל אחת שעונה אחורנית אל הקיר ועצרו כדי להטיח בהם את הדברים המלגלגים שלהם "חולצה יפה" תמרה אמרה בתמימות אכזכית לכיוון מעיין שלחייה החיוורות נצבעו מייד באדום אלונה התעלמה רגילה להתנהגות הזאת מצד תמר ומיכאל עשה כמוהה,עדינה שהייתה הצל של תמר צחקה בכל יום רגיל הם היו פשוט צוחקות את הצחוק המטומטם שלהם ופונות ללכת אבל היום היה שונה  "נתתי לך מחמאה!! מנומס להגיד תודה אצל בני האדם את יודעת!?? או שלא ..." אמרה בקולה הגועלי ופנתה מיד לעדינה שנייהן צחקו בקול גדול שמשך תשומת לב גדולה מצד הילדים האחרים בחצר הקדמים של בית-הספר "תעזבי אותה... אותם...!" אמר אופק חמישה פרצופים מופתעים פנו אליו אבל הוא שם לב עיכשיו רק לפרצוץ אחד שמבעד לשיזוף היפה הראה עיכשיו אדמומיות, אלונה התחננה במחשבותייה שאף אחד לא שם לב שהסמיקה אבל היא לא הייתה היחידה שהגיבה להגעתו של אופק גם תמרה עיכשיו סידרה בחשאי את שערה הסורר שסידרה באופן קבוע עם מחליק והאמת התגובה שאופק עורר בקרב הבנות לא הייתה כל-כך מפתיעה בהתחשב בהופעה החיצונית שלו עור שזוף שהתאים באופן מושלם לצבע עורה של אלונה לא גבוהה מידי ולא נמוך עיניים ירוקות ושיער חום-בלונדיני "אופק.." אמרה תמרה בקולה המתחנחן-גועלי "אנחנו סתם מלמדות אותם שיעור בנימוסים" אמרה ושוב שתיהן צחקו אבל הפעם זה היה צחוק אחד יותר מידי לאלונה נמאס ממנה ומהכל היא קמה והתחילה ללכת "מה קרה בובי את הולכת לבכות?" תמרה חיקתה קול תינוקי אלונה הסתובבה בחדות שהפתיעה את תמרה "את יודעת מה את עלובה..." אמרה באדישות וכעס "את משתמשת בכוח שלך כדי לפגוע באנשים או להשפיט אותם כמו שאת עושה עם עדינה וגם אם אף אחד לא אומר לך כלום שתדעי שכולם אבל כולם יודעים מה  את עושה והאמת נמאס לי!! אז בבפעם הבאה שתרצי לפנות אלי או למעיין ומיכאל כדי מאוד שתחשבי פעמיים!" אלונה הסתובבה "לא אכפת לי את יודעת" המשפט נשבר לתמרה ההמומה באמצע המשפט אלונה הייתה זאת שצחקה הפעם היא נזכרה בכל הפעמים שתמרה צחקה עליה והשפילה אותה כשהיא ניצחה אותה שוב ושוב במשחק המרושע ההוא שהיא קובעת בו את החוקים "פעם הייתי ממש כועסת עלייך את יודעת?" היא חייכה "עיכשיו זה סתם רחמים" היא אמרה והלכה בנינוחות במסדרון בית הספר הארוך "אלונה,אלונה" קרא קול מאחור שהקפיץ לה את הבטן  היא הסתובבה וראתה את אופק רץ אליה "זה היה מדהים מה שעשית שמה את יודעת?" היא חייכה "הייתה לי הרגשה כזאת" הם צחקו "צגידי אני יכול להזמין אותך לכוס פטל אצל יובל? (בעל הקפיטריה של בית-הספר) הם צחקו שוב והיא הנהנה

** אוי אם רק החיים היו ככה**

אביה

                                                                      -הסוף-

בחודשים החמים האלה של הקיץ שאתה יושב בכיתה לא ממוזגת עם עוד 30 ילדים אחרים ששותפים לאותה צרה ודואגים להזכיר את זה בכל 60 שניות על השעון ומורה אחד מיוזע ועצבני שישתמש בכל תירוץ בשביל לשלוח אותך ישירות לחדר המנהל דרך אגב גם הוא ממורמר מהחום הזה ואיפה שהוא בתוך אותו שיעור סיוטי של תושב"ע כל ילד בין הגילאים 6-18 יתחיל לפנטז על החופש הגדול כי בתוך התרחיש הזה המחשבה על חופש גדול היא חלומית! באותו רגע אנחנו רואים את החופש הגדול בדמות של בריכה וים מלונות מזגן ושעות בלתי נמדדות של התנחלות מול הטלוויזיה... והנה סוף-סוף מגיע היום האחרון ללימודים ובתרועה גודלה מתחיל החופש!השבוע הראשון לרוב יהיה מלא בפעילות מכל הסוגים ים בריכה טלוויזיה באולינג פיינטבול טלוויזיה מחשב מחשב וטלוויזיה... יצא לכם לראת דפוס מסוים? לאחר תקופה מסוימת נמאס ופשוט הופכים את היום ללילה רואים יותר מידי טלוויזיה מכירים בעל-פה את כל האתרים האפשריים על המחשב ובקיצור משתעממים!! בכל מגזין נוער או כתבה במחשב יתנו לכם אלף דברים שאפשר לעשות בחופש ואתם תתלהבו ותבטיחו לעצמכם לעשות את זה! למרות שבסופו של דבר לו תממשו אפילו רעיון אחדאז כן אני רוצה לכתוב לכם שיש לי רעיון איך להפיג את השעמום ואיך לשנות את המצב אבל האמת היא שאין לי..... כבר דורות רבים שזה המצב וכנראה שלאף-אחד זה לא באמת (!) אכפת... אז הסיבה האמיתי שאני רושמת את זה עיכשיו .... טוב... לפרוק קצת עול להשתחרר מהעצבים על ה"חופש" מזה שכל מעצבנת אחת הולכת לחברה שלה כי נמאס לה מעצמה ומהמזגן בבית ודואגת ליידע את כל הפייסבוק בזה... בכלל הפייסבוק זה אחד הסיבות לכך שאין שום מענה לבעיה הזאת כי לא משנה עד כמה ממורמר ומבואס אתה תעשה הכל כדי שהחברים שלך בפייסבוק יקחו מבט קצר על הדף שלך ויתבשרו בכך ש: "אין אין החיים שלי פשוט מושלמים מילה!" אז מה אפשר לעשות?

אביה